שלי שמיר-קינן, מנכ"לית באומן-בר-ריבנאי / צילום: איל יצהר
אישי: בת 49, נשואה ליובל + 2 בנות (17 ו-20), גרים ברמת גן
מקצועי: מנכ"לית משרד הפרסום באומן-בר-ריבנאי
משפחה: גדלתי ברמת גן, בת בכורה למשפחה עם שלוש בנות. אבי עלה לארץ בגיל שלוש מעיראק, והיה עצמאי כל חייו. בהתחלה הייתה לו מסגרייה גדולה ואחר כך חברת בנייה. אמא שלי, שעלתה מטורקיה, הייתה עקרת בית.
● ילד הפלא שלמד לתכנת לבד ובגיל 17 ייסד סטארט-אפ שמוכר בעשרות מיליונים
● בגיל 15 היא נזרקה לרחוב, היום יש לה מותג קוסמטיקה מצליח
● "אצלנו לא מרגישים משבר בהייטק": שיחה עם מנכ"ל תן ביס
מלוכה: אבא שלי גדל במעברה בחירייה, וכשהוא פגש את אמא שלי, הם לא היו אנשים אמידים. בתקופה שנולדתי הם קיבלו סכום כסף גדול, וכך קרה שנולדתי לתוך משפחה עם הרבה כסף. ב-1984 הבורסה נפלה ואבא שלי נפל יחד איתה, וגם חלה. הייתי בת מלוכה לכמה שנים, אבל בגיל 12 כבר עבדתי בניקיון.
בית ספר: הייתי תלמידה מחוננת, ציון של 99 במבחן היה גורם לי לבכות.
מנועים פנימיים: מגיל צעיר מניעים אותי שני דברים - מגדר וכסף. עניין המגדר התחיל אצלי ממש מוקדם, דווקא בגלל שנולדתי למשפחה שבה בנים תרבותית נחשבים יותר. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מאמא שלי הייתה "את יותר טובה מעשרה בנים". העליות והמורדות בנוגע לכסף בילדותי יצרו אצלי תחושה שאני חייבת להיות מסוגלת לפרנס את משפחתי בעצמי. אם לא אהיה מנכ"לית באומן או סמנכ"לית השיווק בקוקה-קולה, אין לי שום בעיה לחזור ולנקות כדי לפרנס בעצמי את שתי הבנות שלי. לא רוצה להיות תלויה בזה באף אחד, אפילו לא בבעלי יובל, שאיתו אני מנהלת מערכת יחסים שוויונית.
יובל: הכרנו בפרומרקט, כששנינו עבדנו שם. כשהוא הזמין אותי לצאת, אחותו אמרה לו שאין לו סיכוי כי הייתי מבוגרת ממנו בארבע שנים ונראיתי אז מאוד לא רע. יובל ענה לה: "לא רק שהיא תצא איתי, היא גם תתחתן איתי". אני מאוד אוהבת אותו, ושמחה להגיד את זה אחרי 22 שנות נישואים.
צבא: יצאתי לקורס קצינות ובחרתי בהשלמת ח"ן (חיל נשים), אף שעצם הקיום של החיל הזה הרגיז אותי. לקצינה הראשית אמרתי שאני רוצה לוודא שהחיל הזה יעבור מה שיותר מהר מהעולם. אי אפשר להיות פמיניסטית ולהגיד שצריך חיל כזה.
קריירה: אחרי לימודי תקשורת במכללה למינהל וטיול במזרח הרחוק, חזרתי לארץ והתחלתי לכתוב ב"מלאבס", במקומון של פתח תקווה. רציתי להיות עיתונאית, אבל זו הייתה אפיזודה מאוד קצרה שאחריה התחלתי לעבוד כתקציבאית בפרומרקט. שם, בגיל 25, החלטתי שאהיה סמנכ"לית השיווק של קוקה-קולה. לקח לי 17 שנים להגשים את החלום הזה.
חלום: אחרי כמה תפקידים קצרים יחסית, כולל מנהלת השיווק של ריגלי (מסטיק אורביט), ראיתי ב-2008 שמחפשים מנהל/ת שיווק בחברה המרכזית למשקאות למותג הבירה קרלסברג. מבחינתי, ראיתי קוקה-קולה. כיהנתי בתפקיד שלוש שנים, שאחריהן מוניתי לסמנכ"לית השיווק של נביעות. ואז, אחרי עשר שנים בחברה המרכזית למשקאות, הגשמתי את החלום ומוניתי לסמנכ"לית השיווק של קוקה-קולה.
המלצה: ממליצה ומבקשת מכל אישה וגבר בעמדת השפעה לנצל זאת להזזת המחוג החברתי. מנשים בעמדות השפעה, אני מבקשת שישאירו את הדלת פתוחה לנשים אחרות.
"שלי מקוקה-קולה": התפקיד היה מעניין ויכולתי להמשיך לעשות אותו 200 שנה במקום ארבע, אבל אז התרחש שינוי ארגוני, שבמסגרתו החברה המרכזית למשקאות התחלקה לחטיבות. מוניתי למנהלת חטיבת המשקאות, אבל הרגשתי שזה פחות מעניין ושאני גם יותר מדי באזור הנוחות שלי. ההחלטה לעזוב הייתה קשה, כי הייתי כל־יכולה בחברת המרכזית למשקאות. עד היום אני שמורה בחלק גדול מהטלפונים של התעשייה כ"שלי מקוקה-קולה". זה הגדיר אותי.
שינוי כיוון: אם היית אומר לי לפני שנתיים שאנהל משרד פרסום, זה היה נשמע הגיוני כמו לנהל מפעל לייצור ברגים. כשמוניתי לתפקיד בספטמבר 2021 , רוב הכותרות עסקו בכך שאני אישה, אבל זה לא הפריע לי כי ידעתי שיש לי כל הכישורים לתפקיד. אני מנהלת בבאומן כ-120 עובדים. האחריות על פרנסתם, על הוול-ביינג שלהם, יוצרת אצלי דרייב מטורף.
שפה רב-מגדרית בפרסום: אני משתמשת וכותבת בשפה הזו. כשאנשים אומרים שזה מטרחן, אני מזכירה להם שזו הייתה הטענה גם כלפי המפגינים בארה"ב שמחו נגד זה שהשחורים צריכים לנסוע בחלק האחורי של אוטובוסים.
מבט לעתיד: לראשונה בחיי אני עובדת במקום שבו אני לא באמת יודעת מה הדבר הבא, אבל אני מאוד נהנית ורואה את עצמי פה ובקבוצה בשנים הקרובות. אני כן חושבת שבשלב מסוים אעשה משהו יותר חברתי-פוליטי.