מאה שנה למות אליעזר בן יהודה: המהפכן הפוליטי שרצה לתקן 1,600 שנה של היסטוריה

ב-1922, מפקד האוכלוסין הראשון של ממשלת המנדט הבריטי הראה כי בארץ חיים 83 אלף יהודים. בדיוק לפני מאה שנה, ב-17 בדצמבר 1922, 35% מהם השתתפו בהלווייתו של אליעזר בן יהודה בירושלים. הניו יורק טיימס דיווח כעבור יומיים, כי זו הייתה "ההלוויה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בארץ ישראל". יחסית לגודל האוכלוסייה, אין זה מן הנמנע שהשיא ההיסטורי עומד בעינו.

● האם טיקטוק תהיה זאת שתפיל את גוגל? תשאלו את בני הנוער | בדיקת גלובס
● מחקר: התמותה מקורונה בעולם הייתה גבוהה פי 2.7 מכפי שהוערך תחילה 
● החוקרת הישראלית שבטוחה: ״נוכלויות כמו של סם בנקמן-פריד הן עניין נפוץ״ | ראיון

בן יהודה מת פתאום בנר שני של חנוכה תרפ"ג, בגיל 64. שנה אחת לפני מותו, 40 שנה לאחר שהגיע לארץ, העברית הוכרזה לאחת משלוש הלשונות הרשמיות בארץ ישראל. זה קרה, לפי חשבונו של בן יהודה, בערך 1,600 שנה לאחר שהדיבור העברי בארץ פסק.

מה נוגעים ללב הם העמודים האחרונים של הקדמת בן יהודה למילונו הגדול.

בגידת הרבנים

הנה הוא עומד בחדר העבודה שלו, בבית ברחוב החבשים בירושלים (כיום רחוב אתיופיה), נובר בספרות הרבנית של שלהי המאה השלישית, וסופר את המילים העבריות. הן מתמעטות והולכות. דוחקות אותן מילים ארמיות, שבן יהודה קורא 'בבליות'. גדולי הדור מדברים ארמית, זה עם זה ועם תלמידיהם, על עניינים של קודש ועל עניינים של חול.

בן יהודה כותב: "במהירות גדולה ובכוח שאי אפשר לעמוד בפניו הולך הדיבור בארמית וכובש לו את משגביו האחרונים של הדיבור בעברית… וקיצו של הדיבור בעברית הולך ומתקרב… עוד מעט, עוד דור אחד, והלשון העברית מתה בדיבור-פה".

האיש הצנום, החיוור והחולני הזה, שחייו תלויים לו מנגד, בא חשבון עם חכמי ישראל העתיקים. הוא, שמסר את נפשו למען הלשון, אינו סולח להם את נכונותם לוותר עליה בקלות. אל נכון, בשעה שכתב את הדברים האלה הוא חשב לא על רק האמוראים ועל התנאים של המאה השלישית והרביעית, כי אם גם על רבני ירושלים בסוף המאה ה-19, שמיררו את חייו, התנגדו למפעלו, והטילו עליו חרמות ונידויים.

שני הדברים

בן יהודה הקדיש את חייו למפעל מדעי עצום ממדים, מילון של 16 כרכים, ראשון מסוגו. אבל הוא לא היה איש מדע. הוא בוודאי לא היה חכם לשון. בצעירותו המוקדמת הוא הודה שבלשנות משעממת אותו. הנסיבות הן שהעמידו אותו שם. הוא היה בראש ובראשונה איש פוליטי. אילו נשאר באירופה, אפשר שהוא היה נעשה מהפכן סוציאליסטי רוסי. למען האמת, הוא כמעט נעשה. הוא המיר את המהפכה הרוסית במהפכה לאומית יהודית.

 מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה: ״וזה היה החלום״ / צילום: הארכיון הציוני המרכזי

הוא היה צעיר להפליא, בסך הכול בן 20, כאשר כתב מילים היסטוריות: "שני הדברים שמבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם - הארץ והלשון". הוא קיבל עליו להבטיח את הלשון.

החייאת הדיבור העברי הייתה מעשה מהפכני. היא הייתה גם א-היסטורית. הדיבור, שהוא גמר אומר להחיות, פסק באופן טבעי, בהדרגה, לא מפני שרבנים קדמונים קשרו קשר נגדו, וגם לא מפני שכובשים זרים אסרו עליו. הוא פסק מפני שהעברית, כמו לשונות קטנות אחרות במזרח הקדום, כרעה תחת כובד משקלן של בנות זמנה הגדולות, העשירות ורבות המדברים, הארמית והיוונית. ייתכן שהעברית לא שימשה לשון הדיבור של רוב יהודי הארץ הרבה לפני שהדיבור בה פסק, מאז גלות בבל, במאה השישית לפני הספירה.

הכנסתה לשימוש בדיבור יום-יומי לא הייתה אפוא "החייאה". היא הייתה במידה רבה המצאה. בן יהודה קיווה שהיא תהיה לשון הנביאים, טהורה מן הארמית שנואת נפשו ומן היידיש שהוא תיעב; התחביר ואוצר המילים שלה יהיו אלה של התנ"ך, לא של הספרות הרבנית; והגייתה תהיה כמנהג המזרח, זו המתוארת 'ספרדית'.

הוא צדק בעניין ההגייה, אבל טעה בעניין הסגנון. העברית המקראית, במידה שדוברה אי פעם, הייתה לשון ארכאית. העברית המודרנית קרובה הרבה יותר אל לשון הספרות הרבנית מאשר אל לשון התנ"ך, אל רבי יהודה הנשיא יותר מאשר אל ישעיהו הנביא. זו תוצאה טבעית. ידיעת העברית נבעה מישיבות ומבתי מדרש, לא מהאזנה לנביאים בשער העיר. העולים לארץ היו אמנם מורדים, אבל התפקרותם לא מחתה את זכרונם.

הם עלו לארץ באלפיהם ברבע הראשון של המאה ה-20, פרסמו עיתונים וספרים, לימדו בבתי ספר, נשאו נאומים ועשו פוליטיקה. רבים מהם, בייחוד בין משכיליהם, לא סבלו את בן יהודה. הם כתבו עליו דברים איומים. אבל הם איפשרו את עליית העברית המודרנית.

שנאת הרבנים ושנאת החלוצים

המיתוס של בן יהודה מרבה לעסוק בשנאת רבני ירושלים כלפיו, זו השנאה שעברה בירושה דור אחר דור, ומטריפה את בן יהודה ברחובות מאה שערים עד עצם היום הזה.

אבל בעוד שאין קושי להבין את השנאה ההיא, המעוגנת בחילוניותו הקיצונית, שנאת החלוצים של העלייה השנייה אינה מתיישבת עם הציפיות הטבעיות. סוף סוף הוא היה חלוץ בעצמו, ואפשר להגיד עליו שהיה החלוץ הפוליטי הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני, עוד לפני העלייה הראשונה.

שלמה צמח, מן הכותבים המחוננים ביותר של העלייה השנייה, הגיע ארצה ב-1904. הבוז העמוק שלו לבן יהודה האריך ימים. ב-1970, האקדמיה ללשון העברית ציינה את השנה ה-80 לתחיית הדיבור העברי. חישוב השנים התחיל מייסוד ועד הלשון, גלגולה הקודם של האקדמיה, ב-1890.

צמח הגיב על החגיגות האלה ברשימה חריפה ב'מאזניים', ביטאון אגודת הסופרים. הוא כתב כי ב-1904, שנת עלייתו, חלוצי העלייה הראשונה במושבות לא דיברו עברית. היו רק חמש משפחות דוברות עברית בארץ. הוא מנה אותן: גרזובסקי-גור ביפו, ילין ומיוחס בירושלים, וילקומיץ ואפשטיין בגליל העליון.

"ודאי יתמה הקורא מפני מה אינני מביא בראשה של רשימה זו את ביתו של אליעזר בן יהודה ברחוב החבשים בירושלים", כתב צמח. ובכן, הוא הסביר, "למעשה דיברו אז בני הבית הזה בינם לבין עצמם אף עברית ואף רוסית או צרפתית". עולי העלייה השנייה "מצאו את ארץ ישראל שפלה, מנוונת וירודה והדיבור העברי לא נשמע באוירה… בליל לשונות הוא ששלט בארץ, והעברית עזובה ועלובה".

אין ספק שהעלייה השנייה הצילה את המפעל הציוני, כמעט בכל מובן שהוא. היא הזריקה נסיוב אנרגיה לעורקיו. היא באה ממעמקי התנועה המהפכנית הרוסית, וחברו בה תיקון עולם נועז ופוריטניות מפתיעה. סגנונם של עיתוני בן יהודה היה לצנינים בעיני חלוציה. הם טעמו בהם חיקוי זול לעיתונות העממית של פריז. הם לעגו לחמדה, אשתו השנייה של בן יהודה, אף כי הצילה את חיי בן יהודה ואת מילונו. הם תיעבו את איתמר בן אב"י, בכורו של בן יהודה, שהיה בעיניהם נלעג ופומפוזי.

"בית חרושת למילים"

מקצת מן המחלוקת הייתה לשם שמים. הם התנגדו מלכתחילה ל"בית החרושת למילים", שבן יהודה וסיעתו הקימו בירושלים. ההתמודדות היומיומית עם צורכי העולם המודרני חייבה מילים חדשות. הן היו מופיעות בלי הזהרה בעיתוני בן יהודה, והיו מעלות את חמתם של הסופרים העבריים רבי ההשפעה של אודסה. למשל, כשהגיעה הרכבת הראשונה לירושלים, בן יהודה יצר בשבילה את המילה 'רכבת' ודויד ילין יצר את המלה 'קטר'. חבל שהאקדמיה ללשון העברית אינה ממתינה לרכבות ביום כניסתן, ומסכלת מלכתחילה את התאזרחותן של מילים זרות.

רשימה חלקית של חידושי בן יהודה: מטריה, ממחטה, מסעדה, מדרכה, חייל, משרד, רשמי, הגירה, גננת, עיתון, מילון, אדיב, חזית, פצצה, אקדח, אהדה, אופניים, אמנות, אפור, ורוד, בובה, תרגיל, מברשת…

בית החרושת למילים אמנם העניק את הפצצה, את האקדח ואת החיילים במלחמה ליצירת עברית מודרנית. יוסף קלוזנר, ההיסטוריון ומבקר הספרות, אמנם היה קרוב אל סופרי אודסה, אבל נעשה לימים ממעריציו הגדולים של בן יהודה. הוא אמר עליו כי הוא הבין מה שמשכילים עבריים בני זמנו התקשו להבין: לשון אינה יכולה להתאים את עצמה לצורכי דובריה אם היא נעדרת דיוק וניואנסים. מילון עברי ידוע של סוף המאה ה-19 היה מתרגם שם של עץ מלשונות אירופה כ"מין עץ", כתב קלוזנר. בן יהודה היה מעניק שם עברי לעץ.

 מות בן יהודה מוכרז ב׳דואר היום׳, העיתון שערך בנו, איתמר בן אב''י, בירושלים / צילום: גזיר עיתון

הציונות המדינית והעברית המדינית

הנס של תחיית הדיבור העברי היה פוליטי. במקום אחר כתבתי בהרחבה על הנס הזה, והצעתי לראות בבן יהודה שווה ערך של הרצל. בעוד שזה האחרון יסד את "הציונות המדינית", בן יהודה יסד את "העברית המדינית". היא הייתה כלי חסר תחליף בהתהוות התנועה הלאומית.

כללית, מפתיע עד כמה הדור הראשון של ההתעוררות הלאומית היהודית באירופה הקל ראש בלשון הלאומית. הרצל לא הזכיר אותה ב'אלטנוילנד', המסע הבדיוני רב ההשראה אל מדינה יהודית עתידה. אחד העם, שהיה בעצמו כותב מחונן בעברית, לא ייחס חשיבות מיוחדת למפעלו של בן יהודה. הוגים בולטים בזמן ההוא לגלגו על ניסיונו של בן יהודה להקים לתחייה את "המסטודון והממותה", או להדביק את חרסיו של הכד השבור.

בן יהודה היה תוצר מובהק של זמנו. הוא הגיע אל פרקו בשנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר תנועות לאומיות בכל אירופה אימצו את הגיונו של הפילוסוף הגרמני יוהן הרדר. הרדר העמיד את טיפוח הלשון הלאומית במרכז מאמצי התחייה של כל עם. "גרמני, דבר גרמנית", הוא אמר, כאשר רק מיעוט קטן של גרמנים דיברו בה.

קצת קשה להאמין, אבל את בן יהודה אנחנו חייבים במידה רבה לגירוי לא סביר מעיקרו: מלחמת השחרור של בולגריה, ב-1877. "אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגרים ושחרורם העתיד, ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיניי… וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי: תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!"

"וזה היה החלום", כתב בן יהודה חמש שנים לפני מותו, ב-1917. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny.globes
ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny