עדי אופק, מנכ''לית מרכז הפיתוח מרצדס ישראל / צילום: איל יצהר
אישי: בת 51, גרושה + 2, גרה ברמת השרון
מקצועי: מנכ"לית מרכז הפיתוח והחדשנות של מרצדס בנץ בישראל
אני: מאמינה באנשים ואוהבת לתת להם לפרוח.
משפחה: נולדתי כבת בכורה למשפחה עם שלוש בנות. אמא שלי אישה מאוד חזקה ואמיצה. כשהייתי קטנה היא הייתה מורה, אבל התקדמה עד ניהול אגף החינוך של עיריית גבעתיים. היא הרול-מודל שלי. אבא שלי היה מנכ"ל של חברת בנייה, והוא הגבר הכי מושלם שאי פעם נולד. אנחנו, שלוש הבנות שלו, מעריצות את האדמה שהוא דורך עליה.
בית הספר: הייתי תלמידה חרשנית, זו שהסיכומים שלה בתיכון הסתובבו בכל הבגרויות. היה לי דרייב פנימי להצליח ולהיות ילדה טובה.
צבא: אנליסטית מודיעין באמ"ן מחקר. קיבלתי חיילת מצטיינת, וחתמתי גם קצת קבע.
לימודים: תואר ראשון בניהול וסוציולוגיה, MBA במנהל עסקים עם התמחות במימון וחשבונאות - שניהם בזה אחר זה, באוניברסיטת תל אביב.
מרצדס: המשרה הניהולית הראשונה שלי הייתה בגיל 27 בחברת המחשבים וואן, אבל קצת אחרי שקודמתי קיבלתי טלפון מחברת ייעוץ התעסוקה פילת. הם אמרו שדיימלר-קרייזלר, כמו שנקראה אז החברה־האם של מרצדס, פותחת נציגות בארץ ושאני חייבת להתראיין. כשעניתי "לא תודה, לא מזמן קיבלתי קידום", הם ממש צעקו עליי. בשנת 2000 כבר התחלתי לעבוד כמנהלת אשראי בחברת הליסינג של כלמוביל ומרצדס-דיימלר. הייתי עובדת מספר 1 בחברה.
סינגפור: קצת לפני שהתחלתי במרצדס התחתנתי עם גיא, כיום הגרוש שלי. ארבעה חודשים אחרי שנולדה בתנו מאיה, התפנתה בסינגפור משרת ניהול האשראי של כל אזור אסיה והפסיפיק. כשגיא אמר לי שאני חייבת להגיש מועמדות, אמרתי לו 'אתה נורמלי? יש לנו שני ילדים קטנים!', אבל הגשתי והתפללתי שלא ייקחו אותי. לקחו. בסוף 2007 עברנו לסינגפור, עם מאיה בת השנה ורועי בן ה-6. נשארנו שם שש שנים, במהלכן קודמתי לדרגת הניהול הכי גבוהה לאישה במרצדס באסיה.
דרום קוריאה: אחרי שש שנים בסינגפור עברנו לדרום קוריאה, שם כיהנתי שלוש שנים כמנכ"לית חברת השירותים הפיננסיים של מרצדס. בהרבה מאוד מובנים הדרום קוריאנים דומים לנו: יצירתיים, מוקפים אויבים וחדורי מטרה.
משבר: בקוריאה נפרדתי מבעלי דאז גיא. הייתי צריכה בדיוק לטוס לגרמניה להתכנסות של הנהלת מרצדס, ולא יכולתי להשאיר ככה את הילדים. אמא שלי מיד אמרה לי בטלפון: 'את לא מראה חולשה, אני טסה אליכם ואשמור על הילדים'. וכך היה. בגרמניה נודע לי שמרצדס שוקלת להקים מרכז מחקר ופיתוח בישראל, ומיד הצעתי את עצמי לתפקיד, למרות שלא היה לי רקע טכנולוגי. וכך, בסוף 2016, חזרתי לארץ.
ישראל: אף אחת מקפיצות הקריירה שעשיתי לא השתוותה לפתיחת מרכז הפיתוח. קשה להרגיש הבן אדם הכי מטומטם בחדר - את לא מכירה את האנשים ולא את השפה. ואז הכירו לי את דני ברן, תא"ל שהשתחרר מהצבא לאחר שהקים את אגף הסייבר בצה"ל. גאון. הוא עזר לי להקים מאפס את תחום הסייבר לרכב במרצדס.
סייבר: ככל שהרכבים יותר מקושרים, איומי התקיפה עליהם יותר גדולים. בייחוד אם מדברים על רכב אוטונומי שמחובר לענן. צריך לוודא שכל רכב של מרצדס שעולה על הכביש מאובטח, ואחר כך להמשיך לאתר חולשות ולנהל אותן פרואקטיבית.
סביבה גברית: בשבילי זה תמיד היה יותר יתרון מחיסרון. אני תמיד משתדלת לשים אנרגיה על לאן שצריך להגיע ולא על מה שמגביל אותי.
ים: אני הולכת כל שבת. עשיתי גם רישיון סקיפר ואני מפליגה עם קבוצה פעם בשבוע.
מבט לעתיד: בנוסף לעבודה השוטפת, הייתי רוצה להתפתח לכיוונים של עזרה לאנשים, לפתח אנשים וארגונים.
רכב אוטונומי: זה לא יהיה מעבר מ-0 ל-1. הטכנולוגיה צריכה להבשיל, העיר צריכה להיות יותר חכמה, הרבה דברים צריכים עוד לקרות.
המכונית שלי: עדיין מרצדס GLE, הבאה תהיה חשמלית.
טיפ ניהולי: דעו מה הן נקודות האור שלכם ותנו להן לזהור.