בן סלמאן ושי ג׳ינפינג בריאד, החודש. תיארו זאת כהתחלה של עידן חדש ביחסים / צילום: Associated Press
שגיאתו הגדולה ביותר של ולדימיר פוטין הייתה שהוא לא הביא בחשבון את הביולוגיה של הפוליטיקה המערבית. היה עליו, או על יורשיו, לחכות להסתלקות דור שלם של מנהיגים לפני שיצאו למלחמה נגד הסדר העולמי.
אף כי עברו 30 שנה ויותר מאז ברית המועצות קרסה והמלחמה הקרה הסתיימה, את המערב מוסיפים להנהיג אנשים שהמאבק נגד הקומוניזם עיצב את אופיים ואת הרגליהם. נשיא ארה"ב התחיל את הקריירה הפוליטית שלו בימי השיא של המלחמה הקרה. בשביל אחרים, צעירים ממנו, המלחמה ההיא הייתה מאורע מכונן.
● לפצח את סוד הקסם של המנכ"ל ההודי | ראיון
● ישר מקו החזית במזרח אוקראינה: זלנסקי מחשמל את וושינגטון | יואב קרני, פרשנות
● הביקור המפתיע של זלנסקי וה-1.7 טריליון דולר שעל כף המאזניים: ביידן מסתער על בית הנבחרים בפעם האחרונה |יואב קרני, פרשנות
באופן בלתי נמנע הזיכרון דהה. אני מניח שבשביל בני 40 ומטה המלחמה הקרה אינה יותר מערך אנציקלופדי, או אתר תיירות במרכז ברלין. אבל היא הייתה הדרמה הנמשכת החשובה ביותר של 75 השנים האחרונות. היא הטילה צל על כל תחומי החיים: פוליטיקה, צבא, כלכלה, תרבות.
האיום על אורח החיים
בסימן המלחמה הקרה מיליונים למדו להבחין בין טוב לרע, איש איש לשיטתו. דיקטטורה, דיכוי, מדינת משטרה, זכויות הפרט, חופש דיבור ועצמאות בתי המשפט היו תפיסות שהתחדדו והתעצבו אז. האיום על המערב לא היה רק צבאי, אלא נגע לאורח חייו, לערכיו, לשאיפותיו ולתקוותיו.
המלחמה הקרה יצרה הסכמה פוליטית רחבה להפתיע בין הימין הדמוקרטי לשמאל הדמוקרטי. זה חשוב, מפני שבין שתי מלחמות העולם, שמאל וימין התחמקו מן הצורך להתנגד ברצינות לדיקטטורים הפשיסטיים. לאחר המלחמה, פצועים ומלומדי ניסיון, הם התייצבו נגד הקומוניזם.
פוטין הקל ראש במידה שבה טראומות העבר מוסיפות להדריך את גישת המערב. הוא הגזים בהערכת הפרגמטיות הצרופה של האירופאים. הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו שהם יקריבו אינטרסים כלכליים ומסחריים לטובת ארץ, שהוא אפילו אינו מכיר בעצם הלגיטימיות של קיומה.
האמריקאים והאירופים פשוט דפדפו במהירות אחורה, חזרו אל הפרק הקודם, והעמידו את פוטין במקום שבו עמדו לפניו סטאלין, חרושצ'וב וברז'נייב. לא היה קשה לשכנע את רוב דעת הקהל המערבית שניצחון רוסי באוקראינה יאיים על אורח חייה ועל ערכיה. השכנוע הזה הוא שמעניק לאוקראינה את היכולת החומרית והצבאית להתנגד.
געגועים אל העריצים של פעם
נראה, לעומת זאת, שציפיות פוטין לשוויון נפש של העולם החיצון התאמתו מחוץ ליבשת אירופה. זה ההבדל הגדול בין המלחמה הקרה נגד האימפריה הסובייטית לבין המלחמה הקרה נגד רוסיה.
במלחמה הקרה הראשונה היו למערב הרבה שותפים מהעולם הלא-אירופי, גם אם ביניהם ובין דמוקרטיה לא היה ולא כלום. המכנה המשותף היה האיבה לקומוניזם. בשמה הוא כרת בריתות עם עריצים ברוטליים בשלוש יבשות. גם הסובייטים מצאו עריצים משלהם, שהיו מוכנים להישבע אמונים ל"סוציאליזם המדעי" ול"אינטרנציונליזם הפרולטרי".
במזרח התיכון הייתה אז חלוקת עבודה ברורה למדי, לפחות עד שנות השבעים. רוב הדיקטטורים החילוניים, שאימצו תוויות סוציאליסטיות, התייצבו לצד ברית המועצות, ונהנו מתמורות נדיבות. המלוכות והאמירויות הפיאודליות ויראות-השמים נתנו את ידן למאבק נגד הקומוניזם.
ערב הסעודית ניתקה את קשריה עם ברית המועצות ב-1938, והאשימה אותה בניסיון לחולל מהפכה בעולם המוסלמי. היחסים התחדשו רק כעבור 54 שנה, לאחר התמוטטות ברית המועצות. כיוצא בזה הסעודים כוננו יחסים עם סין רק ב-1990. עד אז הם הכירו בטייוואן.
הנסיך פיטר את הדירקטורים
בשנים האחרונות ערב הסעודית חדלה להיות אוליגרכיה, והפכה לדיקטטורה אישית. ללא מאבק אידיאולוגי נגד קומוניזם שונא-אלוהים ושוחר מהפכות היא מתנתקת בהדרגה מהמערב. בעלי בריתה הם הדיקטטורים של סין ורוסיה. היא עושה איתם עסקים, שיש להם משמעויות היסטוריות מפליגות. הדיקטטור הסיני שי ג'ינפינג בא החודש לריאד לביקור שמשרד החוץ הסיני תיאר כ"התחלה של עידן חדש" ביחסים עם העולם הערבי.
הדורות הקודמים של בית המלוכה הסעודי משלו באמצעות הסכמה רחבה. אפשר להגיד על מלכי סעודיה שהם היו יושבי ראש הדירקטוריון, לא הבעלים של החברה. נסיך הכתר הנוכחי פרק את עול העבר, ופיטר את כל הדירקטורים. שי ופוטין של רוסיה הם מקורות השראתו. בזמן של תחרות גלובלית עזה בין המערב לסין ולרוסיה, מוחמד בן סלמאן מתקרב אל הדיקטטורים במידה המסכנת את כושר ההתנגדות המערבי.
אדישותו של העולם הלא-אירופי כלפי ייסוריה של אוקראינה הומחשו בשבוע שעבר בוועידת פסגה ענקית בוושינגטון. 49 מנהיגים אפריקאים באו לפגוש את הנשיא ביידן. הודעה משותפת בת 906 מילים הזכירה את אוקראינה רק פעם אחת, כבדרך אגב, בקשר עם משבר המזון בעולם. בכל קנה מידה סביר, זה היה כישלון צורב, אם כי הוא לא התפרש כך בארה"ב. מותר לשער שוועידות פסגה דומות באזורים אחרים של העולם הלא-אירופי היו מניבות אותן התוצאות עצמן.
המחנה המערבי מלוכד ממה שהיה. מחוץ לאירופה הוא כולל גם את יפן, אוסטרליה, דרום קוריאה וקנדה. אבל בניגוד משווע למלחמה הקרה של המאה ה-20, הוא אינו כולל אף ארץ אחת באפריקה, במזרח התיכון, בדרום אסיה, בדרום-מזרח אסיה ובאמריקה הלטינית. זה אינו מתכון ארוך טווח לניצחון במאבק נגד הדיקטטורות, אם כי ייתכן בהחלט שזה מתכון להישאר בחיים במאבק ארוך ויקר.