האם שופטי העליון בבריטניה נבחרים על בסיס דעתם הפוליטית?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: טלי גוטליב
מפלגה: הליכוד
תוכנית: יומן 90
ציטוט: "באנגליה השופטים נבחרים לפי יסוד דעתם הפוליטית"
תאריך: 5.12.22
ציון: לא נכון ברובו

על רקע היוזמות החדשות של חברי הקואליציה המסתמנת לרפורמות במערכת המשפט, התראיינה ח"כ טלי גוטליב לרדיו 90 FM ודיברה על הצורך לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גוטליב טענה ש"בכל מדינה מתוקנת" נבחרי הציבור הם אלה שבוחרים את השופטים - וביקשה להפנות לדוגמה מאוד מסוימת: "באנגליה שופטים נבחרים גם על יסוד דעתם הפוליטית", טענה גוטליב.

סביר להניח שאף שגוטליב ציינה את הליך מינוי השופטים באנגליה, היא למעשה התכוונה להליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון בבריטניה - ולכן הבדיקה תתמקד בעניין האחרון. אולם נתייחס גם להליך מינוי השופטים לערכאות הנמוכות יותר באנגליה.

בעבר כבר הראינו שאף שברוב המדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי ( OECD ) מוענקת השליטה בזהות שופטי הערכאה החוקתית העליונה לנבחרי הציבור, בריטניה דווקא נמנית עם מיעוט המדינות שבהן מוענקת לבעלי תפקידים שיפוטיים (שופטים או תובעים) היכולת להכריע את זהות כל או רוב שופטי הערכאה העליונה.

על פי מחקר שבוצע בפורום קהלת, בבריטניה הליך מינוי השופטים היה בעבר בסמכותו הבלעדית של שר המשפטים (ה- Lord Chancellor ). אולם בשנת 2005 נערכה רפורמה מקיפה במערכת המשפט הבריטית שמכוחה הוחלף ב-2009 בית הלורדים (שהיה עד אז ערכאת השיפוט העליונה במדינה) והוקם בית המשפט העליון הנוכחי, בו מכהנים 12 שופטים.

במסגרת הרפורמה, שונה גם הליך מינוי השופטים. כעת, במקום שלשר המשפטים תהיה סמכות בלעדית על המינוי, כאשר מתפנה משרת שיפוט לבית המשפט העליון, מתכנסת ועדת מינוי ארצית המונה כיום חמישה חברים (שהוא מספר החברים המינימלי על פי חוק): בראשות הוועדה עומד נשיא בית המשפט העליון (ובהיעדרו, סגן נשיא בית המשפט העליון); ולצידו מכהנים שופט בכיר נוסף - שאינו שופט עליון - הנבחר על ידו (ובהיעדרו, על ידי סגן נשיא העליון, ובהיעדרו של זה, על ידי זקן שופטי העליון) וכן נציג אחד מכל אחת מוועדות המינוי של אנגליה ו-וויילס, צפון אירלנד וסקוטלנד. נציגי וועדות המינוי נבחרים על ידי הוועדות עצמן, ולפחות על אחד מהם להיות ללא כל רקע משפטי.

עם גיבושה, מעבירה הוועדה את המלצתה לשר המשפטים, ולו מוקנה שיקול דעת מוגבל ומעבירה את שמו לשר בדו״ח ביותר במסגרת ההליך. הוועדה בוחרת במועמד אחד, מפורט הכולל התייחסות לגורמים שעימם נועצה ולעמדותיהם. עם קבלת הדו״ח, על שר המשפטים להיוועץ באותם גורמים בעצמו. או אז נתונה לו זכות וטו מוגבלת לגבי המינוי - לאחר קבלת הדו״ח, יכול השר לבחור באחת משתי דרכי פעולה:

הדרך הראשונה בה יכול השר לנקוט היא דחייה של המועמד הראשון שמגישה לו הוועדה. במקרה שכזה, על הוועדה להגיש לשר את שמו של מועמד שני (בהתאם לאותו הליך), ואם אינו מעוניין גם בו, ביכולתו לבקש עיון חוזר בבחירת המועמד החדש. אם בוחרת הוועדה במועמד שלישי, חייב השר לאשר את מינויו או את מינוי המועמד השני (נשוא העיון החוזר). אם לאחר העיון החוזר שבה הוועדה ובוחרת במועמד השני, מחוייב השר לאשר את מינויו.

הדרך השנייה היא לבקש עיון חוזר בשם הראשון שמגישה לו הוועדה. במקרה שכזה, תדון הוועדה שנית במועמד ותחזור לשר עם החלטתה. אם שבה הוועדה ובחרה באותו מועמד, רשאי השר לדחות את שמו, אך כאשר תגיש לו הוועדה את שמו של מועמד שני, הוא יחוייב לאשר את המינוי. לעומת זאת, אם לאחר הליך העיון מחדש בחרה הוועדה במועמד חדש, והשר דוחה את בחירתה ומחייב אותה להציג לו שם של מועמד שלישי, יוכל השר לבחור האם למנות את המועמד השלישי החדש או את המועמד הראשון (נשוא העיון החוזר).

בנוסף, לשר יש סמכות לקבוע הנחיות עבור הוועדה, אך גם סמכות זו מוגבלת למדי. שר המשפטים רשאי להגיש בכתב לוועדה הנחיות באשר לשיקולים שעל חבריה להביא בחשבון בבואם לגבש את המלצתה, ואלו חייבות באישור שני בתי הפרלמנט. תוכן ההנחיות מוגבל בחוק לשיקולים מקצועיים. על הוועדה מוטלת חובה סטטוטורית להתחשב בהנחיות השר, אולם היא אינה מחויבת לבחור בהתאם להן.

יתרה מזאת, אף שאי אפשר לדעת מהם בדיוק השיקולים ששוקל שר המשפטים בהליך, הרי שלפחות באופן פורמלי, המחוקק הגביל גם את שיקול דעתו בכל מה שנוגע לדחיית מועמדים מוגבל על ידי המחוקק. כך, במחקר של פורום קהלת מצוין כי שר המשפטים מחויב "לנמק בכתב כל דחיית מועמד או דרישה לעיון חוזר במועמדותו, וזאת בנימוקים מקצועיים בלבד".

ומה לגבי השופטים בבתי המשפט הנמוכים יותר? על פי מחקר של ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, את השופטים הללו ממנות ועדות המינויים של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, שהרכבן מגוון: שופטים, עורכי דין וחברים אחרים. בוועדת המינויים באנגליה, למשל, יושבים 15 חברים: שבעה שופטים, שני עורכי דין ושישה חברים אחרים (אחד מהם יושב ראש הוועדה). החברים האחרים הם למשל אנשי אקדמיה בכירים, יוצאי צבא והשירות הציבורי ומומחים בתחום משאבי אנוש. חברי ועדת המינויים הזאת מתמנים על ידי הכתר בהמלצת שר המשפטים, אך לפי המלצה מחייבת של ועדות לאיתור מועמדים שחבריהן מתמנים בהליך מורכב שבו ניתן לראש הרשות השופטת, או למועצת שופטים, משקל מכריע ומחייב.

לוריא מציין כי "במילים אחרות, בהליך מינוי השופטים בבריטניה ניתנת השפעה מכרעת לשופטים ולוועדות מינויים מקצועיות ובלתי תלויות ברשויות הפוליטיות". במחקר אחר שערך, לוריא מציין כי במסורת המשפט האנגלית "השיקול המקצועי קיבל באופן מסורתי בכורה" במינויים לבתי המשפט העליונים.

לסיכום, בהליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון בבריטניה ניתן משקל מכריע לוועדה מקצועית - ולשר המשפטים יש יכולת השפעה מוגבלת מאוד. כמו כן, שר המשפטים צריך להצדיק את דחיית המלצת הוועדה בנימוקים מקצועיים. באנגליה, בערכאות הנמוכות יותר, השופטים נבחרים על ידי ועדת מינויים מקצועית שבה אין משקל מכריע לנציגי הרשויות הפוליטיות. לכן דבריה של גוטליב לא נכונים ברובם.