אמ;לק
נתניהו פתח את כהונתו השישית כראש ממשלה במסר "אנחנו ניצחנו, אתם הפסדתם". מומלץ לו ללמוד ממרגרט תאצ'ר ששכחה שהמשימה החשובה ביותר בדמוקרטיה היא להעמיד את האמצעים מעל המטרה, וכשלה בגלל שכרון כוח ובגלל שהתרסה והקנטה תפסו את מקומו של השכל הישר.
לאחר ניצחונה השלישי ברציפות בבחירות בבריטניה, ב־1987, מרגרט תאצ'ר הציגה וריאציה על סימן הניצחון של צ'רצ'יל. במקום לזקוף שתי אצבעות בסימן V, היא זקפה ארבע. היא רמזה, או בעצם הודיעה, כי בדעתה לנצח גם בפעם הרביעית, חמש שנים אחר כך.
לא היה מקום לפקפק ברצינותה. שליטתה במפלגה השמרנית הייתה חד משמעית. היא הניבה יותר ניצחונות רצופים מכל ראש ממשלה קודם בזמן המודרני. מה פתאום לפרוש? מה היא תעשה בלי כוח פוליטי?
שלוש שנים וחמישה חודשים אחר כך, צירי הפרלמנט של מפלגתה השפילו אותה בהצבעה על המנהיגות. היא אמנם ניצחה בסיבוב הראשון, אבל לא ברוב מספיק כדי למנוע סיבוב שני. זה היה שקול כנגד אי אמון. חברי הקבינט שלה יעצו לה ללכת. דמעות חנקו את גרונה כאשר עזבה את הבית ברחוב דאונינג 10, שבו בילתה 11 שנה ויותר.
בנימין נתניהו אמנם לא הניף שבע אצבעות ביום שבו נשבע אמונים בפעם השישית, אבל אפשר להניח שהשביעית בדרך. אם תעמוד לו בריאותו, ואם דלת מסורגת לא תיטרק מאחוריו, הוא מתכוון להנהיג את הליכוד גם בפעם הבאה. הנה עצה לא מוזמנת: אדוני ראש הממשלה, קרא־נא בעיון את הביוגרפיה של מגי. ההבדלים בין השיטות הפוליטיות של ישראל ושל בריטניה הם ניכרים, או בעצם עצומים, אבל תמיד אפשר ללמוד מדינמיקות אנושיות.
טעותה הגדולה ביותר של תאצ'ר הייתה שיכרון הכוח שלה. עמידתה המפורסמת על עקרונות ("אשת הברזל") הפכה לעקשנות מתנשאת ומסתגרת. היא חדלה להאזין. נאומיה הפומביים התחספסו. ההקנטה וההתרסה תפסו את מקום השכל הישר.
ראש ממשלת חצי העם
לנתניהו אין כמובן הרוב החד־מפלגתי המוחץ שהיה לתאצ'ר (פער של כמעט 150 מושבים). אבל נראה שהוא מוכן להסיק מסקנות תאצ'ריות ממה שהוא חושב לניצחון מסיבי.
גלובס חישב ומצא שהפרש ניצחונן של מפלגות נתניהו על מפלגות אנטי־נתניהו עמד על 30 אלף קולות בלבד. למרבה העניין, זה היה בדיוק הפרש ניצחונו הראשון של נתניהו על שמעון פרס ב־1996.
נתניהו מוסיף להיות ראש ממשלת חצי העם, או טיפ־טיפה יותר. אין בזה כדי להפחית את הלגיטימיות של שלטונו. בשורה של ארצות, גדולות וקטנות, ממשלות קמות מכוח רוב זעיר, ומוציאות את שלוש, או ארבע, או חמש שנותיהן. אבל הנכונות להתעלם מן החצי השני, או טיפה־פחות, מזמינה תוצאות תאצ'ריות, או טראמפיות, או בולסונאריות (בברזיל): ניכור וקיטוב, ולבסוף גם תבוסה.
בגיל 73, לנתניהו ניתנת ההזדמנות להתבונן בנצח. יריביו הנוכחיים בתור שכאלה כמעט אינם ראויים לתשומת לב. הם מיצו את כוחם האלקטורלי. הוא יכול לנהוג בהם בסלחנות, או אפילו במידה של אמפתיה. הוא לא עשה כן בנאום ההשבעה שלו בכנסת. הוא אמר להם, "חברי האופוזיציה, להפסיד בבחירות זה לא קץ הדמוקרטיה, זה מהותה".
לא, זו אינה מהותה. זה כמובן חלק ממנה, אבל לא מהותה. דמוקרטיה אינה רק אקט ההצבעה. דמוקרטיה נבחנת בייחוד בין בחירות לבחירות, על יסוד עמידתה בנורמות. היא נבחנת על יסוד סובלנותה של הממשלה הנבחרת כלפי מתנגדיה. מחברי רב-המכר "כיצד דמוקרטיות מתות" (2018 ,How Democracies Die), כתבו, כי "מגפה של שבירת נורמות מסכנת את הדמוקרטיה שלנו". המסר של נתניהו, "אנחנו ניצחנו, אתם הפסדתם" אינו תשובה בוגרת לחששותיהם הסבירים של המנוצחים, שהמנצחים עומדים להתכחש לנורמות.
הנאום שהוא לא נשא
נתניהו החמיץ הזדמנות בנאומו בכנסת. את ההזדמנות לדבר בשבח הנורמות. "אני מאזין לכם", הוא היה יכול להגיד לנציגי הטיפ־טיפה־פחות־מחצי במחווה של חמימות, במקום להוציא להם לשון ארוכה:
"כשהבטחתי להיות ראש הממשלה של כל העם התכוונתי גם אליכם. משימתה של ממשלתי אינה רק לשלוט, ולכוון מדיניות, אלא גם להגן על התשתית הדמוקרטית, בדיוק מפני שאני מכיר בסכנות האורבות לה. מעט מאוד דמוקרטיות בעולם חופשיות מסכנות. הרבה יותר מדי חברות מתפתות להנחה שהדמוקרטיה מיותרת, מפני שהמטרה חשובה יותר מן האמצעים.
"אני מתחייב בזה שממשלתי לעולם לא תעמיד את המטרה מעל האמצעים. המפסידים בבחירות הדמוקרטיות אינם צריכים לחשוש שהדמוקרטיה תישמט מתחת לרגליהם. גם כאשר מפרידה בינינו תהום של אמונות פוליטיות, מאחדת אותנו הדבקות בנורמות דמוקרטיות. הבה נעשה מאמץ משותף לשמור אותן".
כמובן, קטנה מאוד היא הסבירות של חיווי כזה מצד איש שכל חייו הפוליטיים עומדים בסימן של פילוג, של ניכור ושל קיטוב. אני אגב אינני מטיל עליו את מלוא האשמה. מימיו הראשונים בפוליטיקה הוא היה יעד להתקפות אישיות, שלפחות חלקן היו לא הגונות. הן השפיעו על ציפיותיו ועל התנהגותו.
אבל נדמה לי שהוא, יותר מכל פוליטיקאי אחר בישראל, קשוב ללקחים היסטוריים. אני מציע לו להחזיק ביוגרפיה של תאצ'ר ליד המיטה, ולדפדף בה מפעם לפעם. הוא יתרשם מדבקותה בדרך. היא השוותה את עצמה בגלוי לנביאי ישראל הקדמונים. היא בזה לרעיון של הסכמה רחבה. היא רצתה לנפץ את לוחות־הברית.
אין נוסחאות ואין פז"מים בפוליטיקה. אבל אין הרבה מקרים של פוליטיקאים מאריכי־ימים בדמוקרטיות כתאצ'ר וכנתניהו. הוא יכול ללמוד מניסיונה. זה הזמן למנהיג רב שנים לגלות בנבכי נפשו דרגה של גמישות, של ביקורת עצמית, של יכולת להאזין, אפילו של ענווה. בהיעדרן, הפעם השביעית לא תבוא.
כתבות
ני"ע
