איך מתמודדים עם חוסר בטחון בעבודה? / צילום: Shutterstock
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה
לפני שבועיים, בטור מהי הסיבה הכי גרועה להסבה מקצועית? , עמדתי על ההבדל בין סיבות נכונות להסבה שקשורות לעבודה עצמה (לדוגמה חוסר התאמה למקצוע), לבין סיבות לא נכונות שהם חיצוניות לה (למשל כסף).
לכאורה קל להבחין בין השניים, אבל ישנן מספר מניעים להסבה שמתחפשים לנכונים, ובראשם חוסר ביטחון מקצועי, שהוא הסיבה הכי גרועה להסבה מקצועית. מדוע? כי לעובד נדמה שאופי העבודה ו/או מורכבותה אינם מתאימים לו וליכולותיו, אך הבעיה האמיתית איננה בעבודה עצמה אלא בתחושות שלו לגבי יכולתו לבצע אותה כהלכה. הוא מאמין שהסבה היא הפתרון, וכי המקצוע החדש אותו ילמד, מהתחלה וכמו שצריך, יביא אותו סוף סוף לתחושת הצלחה בעבודה.
הירידה בפירמידה המקצועית לא עוזרת
רק שבמציאות קורה בדיוק ההפך. חוסר הביטחון מתעורר גם במקום החדש, ועם הזמן הוא הולך ומתעצם ואתו הרצון להסבה מקצועית נוספת, כפי שהסברתי בהרחבה בטור הקודם. מה עושים? בסוף הטור המלצתי בחום שלא לעשות הסבה, אלא להתמודד עם חוסר הבטחון על ידי עשיה מרובה, ובתגובה לכך מספר אנשים שסובלים מהבעיה ביקשו שארחיב בנושא.
החלטתי להרים את הכפפה אבל חשוב לי להבהיר שאני לא פסיכולוגית. כל שיש לי להציע הוא הניסיון הפרטי שלי, מה גם שלמעלה מ-10 שנות טיפול פסיכולוגי אצל מטפלים שונים לא סייעו לי בהתמודדות עם חוסר הבטחון. בעידודם של המטפלים בחרתי גם אני בהסבות מקצועיות, ואף עשיתי שתיים כאלו - מניהול מערכות מידע לשיווק, ומשיווק לייעוץ ארגוני - רק שזה לא עזר. חדי העין בוודאי שמו לב שבדומה לרוב ההסבות, גם המהלכים שאני ביצעתי היו כרוכים בירידה בפירמידת מיצוב המקצועות, לתחומים שהם פחות מורכבים ומתוחכמים, אך ללא הועיל. חוסר הבטחון רק התעצם.
למזלי ההסבה האחרונה, שלכבודה חזרתי ללימודי תואר שני באוניברסיטה, נקטעה באיבה מסיבות כלכליות ו"נאלצתי" לחזור לשיווק. למרות שבשלב הזה עוד לא הבנתי את לב הבעיה, הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להתפרנס בכבוד אני חייבת להילחם בשדים, ולהתמקצע בעולם השיווק שבו "נתקעתי".
לזהות את החסמים הקריטיים
המשימה הראשונה היתה לזהות את הנקודות הקריטיות שמפריעות לי להתקדם מקצועית ולהתמקד קודם כל בהן. במקרה שלי - עמידה מול קהל, "תקלה" שבמקצוע השיווק היא חסם בפני מי שרוצה לאחוז בתפקידים משמעותיים.
אין לי מילים לתאר את הפחד, וכמה אנרגיה השקעתי רק כדי לחמוק מפרזנטציות. בזמני לא היו נפוצים קורסי הכשרה בנושא, ואת אלה שהיו לא יכולתי לממן, ובלית ברירה התחלתי להתאמן בכוחות עצמי. לפרזנטציה של כמה דקות בפני חמישה אנשים התכוננתי שבועיים, ולמרות שהמצגות הראשונות היו מתחת לכל ביקורת גייסתי מספיק תעצומות נפש כדי להתמודד עם הפחד והמבוכה. המשכתי להשקיע לילות כימים לפני כל רבע מצגת, ולאט לאט הן הלכו והשתפרו, ואיתן גם הבטחון העצמי.
האם החשש עבר? ברור שלא. עד היום השד מתעורר לפני כל הרצאה אבל כעת הוא מזערי. מאז כבר הצגתי אין סוף מצגות והרציתי בפני אולמות מלאים, כולל מול בכירי המשק.
את אותו התהליך עברתי באשר לחוסר הביטחון בכתיבת תוכניות שיווק שנתיות, או הקושי באישור מסעות פרסום יקרים, ושאר החלטות הכרוכות בכסף גדול, שהם עניין של יום ביומו כשמנהלים מערך שיווק בחברה גדולה.
אין בכוונתי ליצור את הרושם שזה קל, כי זה ממש לא. המלחמה בשדי חוסר הביטחון היא קשה, מפחידה ורצופת כשלים, אבל עם הזמן אוספים עוד ועוד הצלחות, קטנות ככל שתהיינה, והן מחזקות לאיטן את בטחון. ולמי שקשה במיוחד, לא חייבים להתחיל עם האתגרים הכי גדולים ומפחידים. אפשר להתחיל עם היותר צנועים, מה שמאפשר לצבור יותר הצלחות, יותר מהר.
מעסיקים יודעים מה הם עושים
כך או כך, הדרך הזו עדיפה עשרות מונים על מי שעוקפים את הפחד תוך התחמקות מאחריות, והעברתה לאחרים. נתקלתי בלא מעט כאלה, למשל מי שנוהגים "להתחלות" דווקא ביום שצריך לאשר מהלך גדול, ומשאירים את ההחלטה לבוס שלהם. מניסיוני הדל, אף לא אחד מהם הגיע רחוק.
יתרה מכך, לו היו משקיעים את המאמצים בעשייה ולא בהתחמקות ממנה, רוב הבעיה היתה נפתרת מאליה, שלא לדבר על כך שזה היה מסייע ומחזק את בטחונם העצמי גם בתחומים אחרים בחיים.
האם חוסר הבטחון ייעלם? כנראה שלא, אבל כפי שכבר כתבתי לא אחת, קורטוב של חוסר בטחון הוא מניע שבזכותו רבים בנו קריירה לתפארת. ולמי שכל זה לא עוזר והם עדיין בטוחים שהם לא מספיק טובים בעבודה, קחו בחשבון שמעסיקים הם לא מטומטמים. אם הם ממשיכים להעסיק אתכם, קרוב לוודאי שאתם מספיק טובים.
בהצלחה, וזכרו, קריירה זה הפוך ממה שחשבתם.