קווין מקארתי, השבוע בבית הנבחרים / צילום: Reuters, Evelyn Hockstein
קשה להיזכר אימתי נראה פוליטיקאי כה להוט לכהונה בכירה וכה נואש בניסיונותיו להשיג אותה. זה קרה בחצות הלילה בין שישי לשבת (שעון וושינגטון), במליאת בית הנבחרים של ארה"ב. קשה להגיד שכל אמריקה צפתה בזה, גם בגלל השעה וגם בגלל הפוליטיקה, אבל כל אמריקה ורוב העולם יכלו לצפות במעמד המסיים. חזקה עליו שהוא יהיה מן הרגעים הפוליטיים הוויראליים ביותר של כל הזמנים.
● בעקבות דוח התעסוקה בארה"ב: כיצד צפוי הפדרל ריזרב לפעול בפגישה הבאה
● בין מהפכת העבר למהפכת העתיד: האם הטכנולוגיה תציל את הכלכלה האמריקאית? | פרשנות, חזי שטיינהרט
● השקל היה אחד משלושת המטבעות החלשים בעולם בחודש דצמבר
הלהוט הנואש היה קווין מקארתי, ציר קונגרס רפובליקאי בן 57 מקליפורניה. הכהונה הנכספת הייתה זו של יושב־ראש בית הנבחרים של ארה"ב, שהיא הרבה יותר חשובה ורבת כוח מזו של יושב־ראש הכנסת, או לפחות הייתה כזאת עד יום שבת. 14 פעמים נדרש בית הנבחרים להצביע במהלך ארבעה ימים. מקארתי היה המועמד העיקרי, לאחר שמפלגתו זכתה בניצחון זעום בבחירות בנובמבר. אבל כה זעום היה הניצחון עד שהתנגדות של חמישה צירים רפובליקאיים מתוך 222 של מפלגתם הספיקה להכשיל את הבחירה. כל 212 הדמוקרטים הצביעו לטובת מועמד משלהם.
הסיבוב ה־14 נמשך בערך שעה, ועמד להוריד את מקארתי ביגון שאולה. הוא התחיל בביטחון גמור שהפעם הוא יזכה בדי קולות. אבל ב־11 בלילה התברר, שעדיין חסר קול אחד. במעמד חסר תקדים לחלוטין, מקארתי זינק ממושבו בשורה הראשונה, צעד אל מושב אחורי שחבש אחד ממתנגדיו הקולניים ביותר, ושפך את לבו השבור. כל בית הנבחרים התבונן בתדהמה.
מקארתי עמד שם בערך שתי דקות. קולו לא נשמע, אבל היה ניכר בשני הפוליטיקאים שהם מנהלים דו־שיח של חירשים. מקארתי אמר נואש, וחזר אל מושבו. אחד מעוזריו הציע לפזר את הבית עד יום שני.
היה צריך להצביע על הפיזור. במהלך ההצבעה השתנה משהו. המלו־דרמה הייתה לדרמה. פניו הנפולות של מקארתי אורו. הבה נחזור ונצביע, הוא אמר. רפובליקאים אצו רצו אל שולחן היושב־ראש כדי לבטל את הצבעתם בזכות הפיזור. הבית נשאר על יושבו.
שש דקות לאחר חצות נספרו הקולות. מקארתי לא קיבל רוב מוחלט, אלא רק 216. אבל הואיל וחמישה ממתנגדיו הצביעו "נוכח" או "נוכחת", המינימום הדרוש לבחירה צנח. בסיבוב ה־15, פטיש היושב־ראש נפל סוף סוף בחיקו. "כמה שזה היה קל", הוא התבדח. אבל בדיחות־דעת לא הייתה חלק טבעי של ההליך הזה.
מה שקרה שיקף לא רק את הקושי לגייס רוב, אלא גם את הפשרות מרחיקות הלכת שנעשו כדי להשיג את הרוב הזה.
לזכר הפיכה שלא הייתה
מקארתי נבחר לאחר שהניח את דעתם של חברי האגף הימני הקיצוני של סיעתו, הידועים בשם "עצרת החירות" (Freedom Caucus). והוא עשה כן רק לאחר שהנשיא לשעבר דונלד טראמפ התקשר עם הקיצונים בין 11 ל־12 בלילה, ודיבר על לבם. למרבה הסמליות הוא עשה כן בדקות האחרונות של שישה בינואר, בדיוק נמרץ שנתיים לאחר שתומכיו האלימים פרצו אל משכן הקונגרס, ואיימו על חייהם של הצירים בניסיון לשנות את תוצאות הבחירות, שבהן טראמפ הובס.
הנה כי כן, הנשיא לשעבר, שניסה למנוע את הקונגרס מלהשלים את משימתו החוקתית, מתערב עכשיו בעבודת הקונגרס כדי להבטיח את בחירת מועמדו המועדף. מקארתי קצר בזה את הפירות של חיזור ממושך אחרי טראמפ והתרפסות בפניו. הוא הצליח לכפר על החטא הקדמון של גינוי טראמפ בינואר 2021 על הסתת התוקפים.
המפלגה הרפובליקאית הייתה לפנים מפלגת מרכז־ימין פרגמטית, לפני שהפכה למפלגה אידיאולוגית נוקשה. מאז שנות ה־90 התמעטו בה מאוד הסממנים של מרכז, והיא מפלגת ימין לכל דבר. אבל גם בתוכה יש גוונים שונים, ואחד הגוונים מתואר כ"קיצוני". הקיצונים מאוחדים בתמיכתם בטראמפ, ומוסיפים להאמין שהבחירות של 2020 אומנם זויפו.
ביניהם יש אחדים, המתוארים כ"ניהיליסטים", זאת אומרת שוחרי תוהו־ובוהו. במרכז חזונם עומד כיווצה של הממשלה הפדרלית באמצעות הקטנה דרסטית של תקציביה. מאז אמצע שנות ה־90 הם תמכו פעם אחר פעם בהפסקת המימון לממשלה אפילו במחיר סגירתה החלקית, וסירבו להקצות כספים לתוכניות בריאות, תשתית וביטחון. כמו טראמפ, הם מאמינים שוושינגטון מתנהלת מכוח קונספירציה, הגוזלת השפעה מן העם האמריקאי, ומעבירה אותה לידי ביורוקרטים ושתדלנים שאיש לא בחר בהם.
נוסחה ישראלית?
השפעת הקיצונים הייתה ניכרת ב־20 מ־28 השנה האחרונות, כל אימת שהרפובליקאים החזיקו ברוב בבית הנבחרים. אבל מעולם לא היה לרפובליקאים רוב כה קטן כפי שיש להם כיום. ממילא מעולם לא הייתה לקבוצה הזו יותר השפעה, כפי שהראה תהליך בחירתו של היושב־ראש.
כדי להיבחר, מקארתי הסכים להאציל על הקיצונים את הכוח הפורמלי לשבש את תהליך החקיקה. מעכשיו ואילך חבר יחיד יוכל ליזום תהליך הדחה של היושב־ראש. כיוצא בזה, לימין הקיצוני יוקצו שליש המושבים בוועדת התקנות של בית הנבחרים (מקבילה לוועדת הכנסת). כדי להיבחר, מקארתי הסכים אפוא להפחית את כוחו שלו.
אף כי שיטת הממשל בארה"ב שונה כמובן מעיקרה מזו של ישראל, ישראלים ירגישו בבית במקבילית הכוחות החדשה הזו. מקארתי נבחר על כתפיה של קואליציה רופפת, התלויה לקיומה בגחמותיהם של מתי מעט. הם אינם רוצים להיות בה, הם נגררו אליה מתוקף הנסיבות, והנסיבות יכולות בהחלט למוטט אותה. ההבדל הוא כמובן שבארה"ב אי אפשר לפזר קונגרס קודם זמנו ולערוך בחירות חדשות. יהיה צריך איכשהו למצוא רוב בתוך הקונגרס הקיים.
ישראל אומנם לא ערכה 15 בחירות רצופות בתוך שבוע, אבל כנראה רק מפני שזה היה מסובך מדי. אילו בחירת ראש הממשלה הייתה מועברת למליאת הכנסת, וחברי הכנסת היו מחויבים לחזור ולהצביע עד כלות כל הקיצים, אפשר להניח שכך זה היה נראה פחות או יותר. הדמוקרטיה הייתה הופכת לפארסה, ריחם של המוסדות הפוליטיים היה מובאש, ויכולת ההתנהלות שלה הייתה פוחתת עד מינימום.
לבוז הצטרפה ציניות
אין חקיקה בארה"ב אלא בהסכמה הדדית מלאה של שני בתי הקונגרס. הסנאט נמצא בידי הדמוקרטים. התהום הרובצת בין שתי המפלגות מבטיחה פחות או יותר שיתוק ברוב תחומי החקיקה. גם כך, הקונגרס יידרש לאשר הגבהה תקופתית של תקרת האשראי של הממשלה כדי שהיא לא תקלע לחדלות־פרעון; הקונגרס גם יצטרך לממן את פעולות הממשלה. היכונו־נא לסדרה אין־סופית של משברים דרמטיים, שייפתרו, אולי, באישון לילה. ספק אם יש עניין אחד שלא יושפע ממצב עניינים כזה.
זה שנים רווחת בארה"ב התלונה על "השיתוק" שאחז את וושינגטון. הוא תוצאה של הפרדת הרשויות, המאפשרת לכל אחת מן המפלגות לשלוט באחת הרשויות או בחלק ממנה, ולמשוך בכיוונים מנוגדים. מסורתית, הסקרים מראים שאמריקאים רוחשים בוז לקונגרס שלהם, תהיה המפלגה השלטת בו אשר תהיה. מה שקרה בימים האחרונים מגדיל לא רק את הבוז אלא גם את הציניות. לא פעם, ציניות מביאה אנשים להסיק שאפשר גם בלי דמוקרטיה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר