גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

שר המשפטים הנכנס, יריב לוין / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת

הכותב הוא שופט לשעבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב

מאז כניסתו של שר המשפטים יריב לוין לתפקידו, קורה דבר רע, רע מאוד, למערכת המשפט בישראל. השר לא מהסס ליידות בבית המשפט העליון אבנים ובליסטראות, להמציא תיקוני חקיקה חדשות לבקרים, וזה מצדו משיב מלחמה שערה. ועם ישראל שומע את הקולות ואת הרעמים, מביט, משתומם ותוהה, אנה הגענו? 

● אם ייעשו בה שיפורים, רפורמת לוין ראויה וחיובית | השופט בדימוס עודד מודריק, דעה

אמת ונכון, יש רבים בתוכנו, משפטנים ולא משפטנים, הסוברים כי בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, צבר לעצמו סמכויות ועוצמה מרובים, ואולי מרובים מדי. אולם גם אלה הסוברים כך, לא יכולים להתעלם מכך שהתערבות בג"ץ בהחלטות הרשויות השונות היא מצומצמת למדי.

עיקר המתקפה על העליון נובע מהסמכות שהוקנתה לו בחוקי היסוד. אך במהלך למעלה מ־20 השנים שחלפו מאז, פסל בג"ץ לא יותר מ־22 חוקים, וגם זאת לעתים באופן חלקי בלבד, ובכל הכבוד, לא בעניינים מרכזיים והרי גורל לעם ישראל. אז האומנם כצעקתה - או שמא בענייני יוקרה ובאג'נדה קיצונית, אובססיבית והרסנית של שר המשפטים עסקינן, ולא במהות ובתוכן?

העליון תמיד התערב

ויודגש, כי גם לפני חקיקת חוקי היסוד ו"המהפכה החקיקתית", כביכול, ובמיוחד בראשית שנות המדינה, נהג העליון להתערב בהחלטות הממשלה והרשויות, ולהגן על זכויות האזרח מפני שרירות לבו של השלטון. כך מנע בג"ץ את סגירתו של עיתון, רק משום שהביע דעות שלא נשאו חן בעיני השלטון; כך הורה בג"ץ להשיב לעבודתו מורה שפוטר ממשרתו, רק כי השתייך בעבר למחתרת ועקב דעותיו הימניות־קיצוניות. ובל נשכח כי בזכות אותו בג"ץ רשאי עם ישראל לצפות בשידורי הטלוויזיה גם בשבתות ובחגים, אם כי חוששני שלא לזמן רב.

ניתן לסכם ולומר כי בית המשפט העליון בראשית קום המדינה היה לא פחות "אקטיביסט" מבית המשפט הנוכחי, רחמנא ליצלן. בכל הכבוד לעליון, מבחינת השפעתו על חיי היום־יום של האזרח, אין הוא הערכאה המרכזית בחיי העם. מעמד זה שמור דווקא לערכאות הדיוניות, ובראשן בתי משפט השלום.

לטפל בבעיית העומס

האזרח הקטן בא במגע קבוע דווקא עם בתי משפט השלום, בתי המשפט לתעבורה ובתי המשפט לענייני משפחה, כמו גם עם בתי המשפט מחוזיים. דומה fכי להתנהלותן והחלטותיהן של ערכאות דיוניות אלה יש השפעה גדולה ומשמעותית יותר על חייו, על חירותו ועל פרנסתו של האזרח מן השורה. וכי מדוע לא ייתן השר את דעתו, בראש וראשונה, לסוגיות המטרידות את האזרח, הנאלץ להמתין חודשים לדיון בעניינו, ולעתים שנים לקבלת פסק דין? האם הסחבת והימשכות ההליכים בערכאות הנמוכות, רמת הענישה הנמוכה בעבירות מסוימות והעובדה שכבר למעלה משנה אין מי שעומד בראש נציבות התלונות על הפרקליטות, לא טורדות את שלוות השר ולא ראויות לטיפולו המיידי?

דומה כי בעיות קשות ומציקות אלה ואחרות גורמות סבל לאזרח ומדירות שינה מעיניו, הרבה יותר מאשר הסוגיות המעסיקות את רומו של עולם המשפט. אילו דעתו של האדם מן הישוב הייתה נשמעת - וחוששני שהיא איננה נשמעת דיה - הוא היה מבקש משר המשפטים לחדול מיוזמות החקיקה המופרכות והטורדניות, שלא לומר המיותרות שלו, ולהתמקד בעיקר־העיקרים: כיצד לצמצם את הסחבת בבתי המשפט ולרפא את יתר החוליים במערכת.