דן פרופר / צילום: יונתן בלום
בסוף דצמבר האחרון פרש דן פרופר מתפקיד יו"ר אסם, החברה שהוביל במשך יותר מ־40 שנה כיו"ר ומנכ"ל. אנחנו נפגשים לראיון פרישה בלעדי (שיפורסם במלואו בסוף השבוע במגזין G) במשרדו בבניין ההנהלה הראשית של אסם. ובשיחה הזו הוא מספר על הדרך ממפעל אטריות קטן לאימפריה, על המריבות וצרות העין של השותפים לשעבר, על הסיבה שבגללה אסר על ילדיו לעבוד בחברה, על הכניסה לבורסה והיציאה הכמעט מופגנת ממנה - וגם על החששות שלו לעתיד התעשייה הישראלית. אבל לשאלותיי על יוקר המחיה ומחירי מוצרי המזון הוא מסרב לענות, וניכר שמתרחק מהנושא כמו מאש.
● כך השתרבבה וויקס לתביעה ייצוגית נגד מחוללי תמונות מבוססות AI
● פסגות מאשרת את חשיפת גלובס: הפניקס תרכוש חלק מהפעילות ב-310 מיליון שקל
● מה עומד מאחורי פיטורי הענק של מיקרוסופט? | ניתוח
בין היתר, מסביר פרופר מה הביא את אסם־נסטלה להימחק מהבורסה, ולהפוך להיות חברה פרטית בבעלות מלאה של נסטלה. פרופר הבהיר אז קבל עם ועדה כי היוזמה לא הייתה של התאגיד השוויצרי, אלא שלו ושל מנהלים בחברה, שראו בדרישות הרגולטוריות נטל בלתי אפשרי. "הקשו עלינו לפעול", הוא משחזר.
פרופר הוסיף כי "על כל פירור לתת דיווח לבורסה, או לפחות למועצת המנהלים ולוועדת הביקורת (של הדירקטוריון)? היו הרבה דברים כאלה שהביאו אותי בסוף למסקנה שאם אני רוצה להתפתח ולהשתמש בשירותים של נסטלה, אצטרך לצאת מהבורסה".
בחזרה לנקודת ההתחלה בשנות ה־60
פרופר החל לעבוד באסם ב־1966, כשהחברה הייתה שייכת לשבעה שותפים, שאחד מהם היה אבא שלו. הוחלט שישמש טכנולוג פיתוח במפעל האטריות בבני ברק. הוא עבד שם שנתיים, בהן בין היתר פיתח את החטיף הפופולרי ביסלי: "עלה לי הרעיון לטגן בצק שיוצא ממכונת פסטה. תיבלתי אותו בכל מיני טעמים, והחלטתי לנסות את התוצאה על תלמידי בית הספר התיכון שהיה ממול. בהפסקות הייתי שם קעריות של המוצר הזה, שאחר כך נקרא ביסלי, ומה שהיה נגמר הכי מהר היה ביסלי גריל".
אלא שבימים ההם החיים במפעל היו רחוקים מלהיות חטיף בטעמים. "היו יחסי עבודה איומים. הפועלים היו עולים מעיראק שהגיעו ממעמד אחר, של יהודים סוחרים או מלומדים. המנהלים השכירים הסתכלו על החבר'ה האלה מלמעלה", הוא משחזר. "אני דווקא התחברתי לעובדים, הרגשות ההדדיים בינינו היו שונים מאלה שהיו להם עם ההנהלה".
"אני חרד לתעשייה הישראלית"
ב־1968 פרצה שביתה בעקבות ויכוח קשה על תנאי העבודה, מנהל המפעל פוטר בגלל טענות על יחסי אנוש בעייתיים, ואחד משבעת המייסדים הציע שפרופר יחליף אותו. המייסדים הסכימו. "חלק קטן מהם הסכימו מתוך תקווה שאכשל ובניהם יזכו לתפקידים טובים יותר", פרופר מספר. לאחר לילה ללא שינה הוא החליט לקחת את התפקיד ונכנס לנהל את המפעל - באמצע שביתה. הוא סירב לשאת ולתת עם השובתים עד שישובו לעבודה, ולאחר שבוע, הם אכן חזרו.
"זו הייתה השביתה האחרונה באסם עד עצם היום הזה", מתגאה פרופר. "אמנם היו עיצומים לא מזמן (בספטמבר היו באסם־נסטלה עיצומים של כשבועיים, עד שהועלה שכר המינימום מ־5,300 שקל ל־6,000 שקל, ובצבר, מפעל הסלטים בבעלות אסם־נסטלה, הייתה שביתה של כיומיים ב־2018, גם על השכר - ש"ל), אבל דברים כאלה יכולים לקרות. אני חושב שזה בזכות בניית יחסי עבודה".
איך יכול להיות שכל החברות התעשייתיות הגדולות בישראל הוקמו לפני כמעט 100 שנה, ולא רואים כמעט חברות חדשות מהסוג הזה?
"לצערי, ככל שיתמכו יותר בייבוא, יהיו פחות מפעלים. מלבד זאת, הרגולציה בארץ מקשה את הבנייה וההתפתחות של מפעלים. קשה לי להגיד את זה כי אני ציוני במובן הישן של המילה ואני חרד למה שיקרה לה, אבל יש די הרבה תעשיינים שעוברים לייצר בחו"ל".
ואולי לא חשוב לשמר תעשייה מקומית? בעיקר לנוכח הפערים במחירי כוח העבודה. נייבא וגמרנו.
"בסופו של דבר לא כולם יכולים להיות גאוני הייטק. המדינה הזאת, הכלכלה שלנו, לא יכולה להיות עם רגל אחת בהייטק ורגל שנייה באוויר, תעשייה היא דבר בסיסי בכלכלה. אם יגיע מיתון גדול, ואת ההתחלה כבר רואים, אולי נישאר עם שתי רגליים באוויר".
פרופר התקדם עם השנים לתפקיד סמנכ"ל תפעול, בהמשך מונה למנכ"ל משותף עם אחיו גד, תפקיד שעזבו יחד ב־1985. כשנה לאחר מכן חזר לחברה כמנכ"ל יחיד, והוביל אותה מאז ועד סוף 2022.
התנאי הראשון שלו לחזרה היה שאף אחד מבני דור ההמשך לא יעבוד בחברה (ועל כך בהרחבה בכתבה המלאה), והתנאי השני היה יציאה לבורסה: "רציתי שיהיו עשרות אלפי בעלי מניות, היה לי חשוב לאוורר את השורות".
התנאי השלישי היה הכנסת שותף אסטרטגי: "ראיתי שהמדינה הולכת להיפתח לייבוא, ואמרתי: עוד מעט כל העולם יתחרה בתוך הביצה שלנו. עם הצפרדעים האחרות אין לי בעיה, אבל תכף תגענה החסידות ותבלענה אותנו, ואני צריך את כל האמצעים ואת כל התחכום והטכנולוגיה כדי להתמודד עם העניין הזה. חברה שמבוססת על שוק קטן לא יכולה להקדיש סכומים גדולים למו"פ".
שורשי הרומן עם תאגיד נסטלה
ב־1992 הפכה אסם ציבורית, ופרופר היה עסוק בחיפושים אחר השותף האסטרטגי הנכסף. "כבר הייתה חברה אמריקאית, שלא אומר את שמה, שרצתה מאוד והייתה מוכנה לתת סכום נאה וסכום עוד יותר נאה למנכ"ל, אבל ראיתי את ההתייחסות שלהם זה לזה בהנהלה ואמרתי: זה לא הדנ"א שלנו".
נסטלה, תאגיד המזון השוויצרי, נראה לו קרוב יותר למה שחיפש, בין השאר כי העובדים שם מגיעים, כדבריו, "לוותק מלא". דרך קשרים עם יהודים מתעשיית המזון העולמית שיצר בהתאחדות התעשיינים, שבה היה פעיל שנים רבות ומאוחר יותר גם היה הנשיא שלה, הוא הגיע לנסטלה. פרופר קבע עם נציג החברה באסיה ובמזרח התיכון, שהגיע לביקור חטוף בארץ, ארוחת בוקר בהילטון. הנציג שאל אותו: "איך אזהה אותך במלון?". פרופר ענה: "אני אהיה הכי גבוה שם".
"ישבתי איתו והייתה בינינו כימיה בתוך עשר דקות. מיד הבנו שאנחנו בנויים מאותו החומר. זה היה כמו אהבה ממבט ראשון. אז התחיל הרומן הגדול". אלא ששנתיים של בדיקות ושיחות חלפו עד שנסטלה רכשה, ב־1996, 10% מאסם ועוד שנתיים עד שהגדילה את אחזקותיה ל־47%.