סרנדיפיטי. איך קורס בקליגרפיה היה ההחלטה הטובה ביותר שקיבל סטיב ג'ובס / צילום: Shutterstock
אחד מהמאמינים הגדולים בסרנדיפיטי היה סטיב ג'ובס. בביוגרפיה שלו הוא מסביר לוולטר אייזקסון (שכתב אותה) שיצירתיות באה מפגישות ספונטניות ושיחות אקראיות. ככה, הוא אומר, אנשים מתמלאים ברעיונות.
ברוח הזאת הוא גם תכנן את הבניין של אולפני פיקסאר למשל: הוא סירב להפריד בין אנשי המטה, המחשבים והאנימציה ורצה אטריום אחד גדול שבו ייפגשו כולם באופן אקראי. ככה תיוולד היצירתיות, הוא אמר לעצמו.
● מה כבר ביקשתי, חזייה אחת מושלמת? רות עפרוני עושה קניות | קניתי
● בישראל של היום כבר אין צורך בתרגילי סימולציה של אסונות | רעיון
● בונים תוכנית עבודה ל-2023? שווה לכם להשאיר מקום להפתעות | סרנדיפיטי
אבל הקשר העמוק יותר של ג'ובס לסרנדיפיטי היה ביכולת המופלאה שלו לחבר את נקודות חייו - לאחור ולפנים; כלומר, להבין שגם אירוע לא מתוכנן וחסר תכלית יכול לתת ערך אדיר בעתיד.
בנאומו המפורסם בטקס קבלת תארים בסטנפורד, 2005, הוא שיתף בסיפור חייו. אף שהוריו המאמצים התחייבו לאמו הביולוגית שילך ללמוד בקולג', ואף שחסכו לכך ממיטב כספם, ג'ובס הנער לא מצא את מקומו בין כותלי המוסד היוקרתי ריד שבפורטלנד, אורגון, והחליט לעזוב אחרי שישה חודשים.
הוא ביקש להפסיק להגיע לקורסים שלא עניינו אותו, ולמרבה הפלא, ריד קולג' גילה כלפיו סובלנות רבה. כפי שאמר דיקן הסטודנטים אז ג'ק דודמן: "היה לו מוח סקרן וחקרני שפשוט הילך עלינו קסם". הם אפילו אפשרו לו להיכנס לקורסים אחרים, שכן עניינו אותו, ולהפסיק לשלם את שכר הלימוד.
במבט לאחור, אמר ג'ובס, זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבל. מתוך אותם קורסים שאכן בחר ללמוד היה אחד מיוחד, קליגרפיה (אמנות הכתיבה הקישוטית). למה בחר אותו? ג'ובס הסביר כי הקולג' היה עטור בכרזות קליגרפיה מהפנטות, וזה ממש סקרן אותו. כך הוא למד גופנים, תגיות, מרווחים בין אותיות. בשביל מה? בשביל כלום. הוא ידע שזה לא תחום פרקטי, אבל הלך בעקבות תשוקתו.
אייזקסון מציין בספר כי זו הנקודה הראשונה שבה ג'ובס מיצב עצמו בנקודת המפגש של האמנות והטכנולוגיה, מבלי שידע להגיד את זה באותו הרגע.
עשר שנים מאוחר יותר, עם עיצובו של המקינטוש הראשון, הכול חזר אליו - והמחשב, שלימים הפך כה מזוהה עם אפל, התהדר בטיפוגרפיה יפה ומיוחדת. עד היום לכל המוצרים של ענקית הטכנולוגיה מתלווים עיצוב מהוקצע, מראה אלגנטי ומרהיב וגרפיקה מיוחדת.
האם אפשר היה מראש לחזות את התפנית הזאת בעלילה ולנחש כיצד יתרום לו בעתיד אותו קורס חסר תכלית בקולג'? לא. גם ג'ובס אמר כי לא יכול היה לחבר את הנקודות קדימה באותם ימים. אבל במבט לאחור ברור כי המהלך היה כדאי.
כדי לחיות חיים קצת יותר סרנדיפיים צריך להאמין שהנקודות יתחברו איכשהו בעתיד. אם רוצים להוסיף לזה רובד מתוכנן, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אז כדאי לסמוך על תחושות הבטן. "האמונה שהנקודות יתחברו בהמשך תיתן לכם את הביטחון ללכת אחרי הלב, גם אם הוא מוביל אתכם מחוץ לדרך הידועה היטב - וזה יעשה את כל ההבדל", אמר ג'ובס בסטנפורד.
רצף החיים שלנו, נקודות-נקודות של מפגשים, אירועים, מקומות, פיסות חיים, עשוי יום אחד להתחבר. איך? אנחנו לא בדיוק יודעים.
זה מזכיר לי את השיר הנפלא "בלת"מ" של אהרן בס.
אַתָּה תַּעֲבֹר מַסָּעוֹת בְּחַיֶּיךָ
כָּאֵלּוּ שֶׁיָּנִיפוּ אוֹתְךָ אֶלְעַל
וְכָאֵלּוּ שֶׁיַּנְחִיתוּ אוֹתְךָ לַתְּהוֹם
וּמִמַּסָּע לְמַסָּע וּמִמַּשָּׂא לְמַשָּׂא
אַתָּה תְּקַבֵּל מַשֶּׁהוּ
מַשֶּׁהוּ שֶׁאוּלַי לֹא תָּבִין אָז
מָה בְּדִיּוּק קִבַּלְתָּ
אֲבָל בְּאֶחָד מֵהַמַּסָּעוֹת אַתָּה תָּבִין
וְאָז תְּחַבֵּר אֶת כָּל הַנְּקֻדּוֹת אָחוֹרָה
לְמַאֲרָג מֻפְלָא אֶחָד הַנִּקְרָא חַיִּים
שֶׁכֵּן, אַתָּה מֵבִין, בלת"מ זֶה לֹא אוֹמֵר
בִּלְתִּי מְתֻכְנָן. לְהֵפֶךְ, בלת"מ אוֹמֵר
בְּדִיּוּק לְפִי תָּכְנִית מֻפְלָאָה.