האוכל הוא לא העניין, אלא הפולחן: ביקור במסעדה של מאיר אדוני בברלין

עוד אנו מוזגים יין ובוחרים ממנות הקוסקוס, נפנתה תשומת לבנו לריבוע זוהר בחלל המרכזי של המסעדה • על בימת הבישול, לבושים בסינרים צחורים ובמגבעות תואמות, העבירו הטבחים בתנועות מושהות ובדממה יחסית את חומרי הגלם מיד ליד • ואז הבנתי: הם עצמם המנה המרכזית • האם זהו סוד הקסם הבורגני? • רעיון

מסעדת לילה בברלין / צילום: איתיאל ציון
מסעדת לילה בברלין / צילום: איתיאל ציון

אודות הכותב

ד"ר גורביץ' הוא חוקר תרבות ומחשבה ומחבר "אנציקלופדיה של הרעיונות" (עם דן ערב)

לפני חודשיים הגעתי לברלין לטיול עם בני משפחתי. למוד ניסיון מהרמה הקולינרית הירודה המוגשת במסעדות שם החלטתי להמר הפעם על כל הקופה, ללכת בגדול, לשים פעמיי אל מקום שהבטיח לי (על פי חוכמת ההמונים, שגם תאמה את תחושת הבטן שלי) נוסחה מנצחת, אווירה של "אלף לילה ולילה", תחושת בית במקום זר. החלטתי לבלות ערב במסעדת "לילה" של השף מאיר אדוני בשכונת קרויצברג.

ההחלטה השולית לכאורה שקיבל סטיב ג'ובס - ושינתה את מסלול חייו | סרנדיפיטי
מה כבר ביקשתי, חזייה אחת מושלמת? רות עפרוני עושה קניות | קניתי
בישראל של היום כבר אין צורך בתרגילי סימולציה של אסונות | רעיון

ציפיותיי המוקדמות לא התבדו. המארחת הנחמדה שקידמה את פנינו דיברה עברית וכל חזותה אומרת חביבות בלתי מתחנחנת.

עוד אנו מוזגים את היין לכוסותינו, מדברים על ששת ילדיו של השף הצעיר ובוחרים ממנות הקוסקוס המדליקות שהוצעו בתפריט הים־תיכוני, נפנתה תשומת לבנו לריבוע זוהר של אור שבקע מן החלל המרכזי של המסעדה. הייתה זו בימת הבישול.

קלטתי את זה ברגע: האוכל כאן משובח, השירות נפלא, המנות מעוצבות בצורה מרנינה - אבל זה בכלל לא הסיפור. הסיפור האמיתי נמצא על הבימה. הסועדים, כמו בתיאטרון או באופרה, מסבים בלאונג' המפנק, מקיפים את בימת הפולחן מכל עבר, אוכלים וצופים בהשתאות במלאכה.

ניגשנו בהחלטיות אל הבימה המוארת שבה עסקו הכוהנים הגדולים. במעין תנועות אטיות מושהות הם העבירו במנוד ראש ובדממה יחסית את חומרי הגלם מיד ליד. אור כחול של תנורים מבריקים סימן את אש התמיד. שקט שרר בכול. הסוד היה עכשיו גלוי: הכוהנים הגדולים, לבושים בסינרים צחורים ובמגבעות תואמות, הם עצמם המנה המרכזית. הפנטומימה הדוממת שלהם השאירה את המסתורין על כנו: לא קל להבין כיצד תנועות השיתוף הכלליות בין כלי הקודש יצרו יש מאין את הפלא הגסטרונומי המערפל את חושינו, זה שיוגש לנו בעוד רגעים ספורים אל הצלחת.

מה מנתחים?
האופן שבו אנו צורכים את האוכל שלנו

מה השאלה?
מה גרם לנו להתנתק מהטעם והריח לטובת האסתטיקה והיופי

באילו אמצעים?
● מסעדת לילה בברלין
● הכוהנים הגדולים
● אופרה ותיאטרון
● "שיעור באנטומיה" של רמברנדט
● צרכנות קפיטליסטית

ואז חשבתי לי: החוויה הזוהרת, הסוריאליסטית, הפולחנית, המתרחשת לנגד עינינו, הופכת את המזון - צריכתו, עיכולו, גשמיותו - למשהו שעבר תהליך של זיכוך וטיהור, שמעלים את חומריותם של חומרי הגלם. משרתי הקודש המעומלנים - כמוהם כמנתחים בניתוח כירורגי מסובך (כמו ביצירתו של רמברנדט "שיעור באנטומיה"), רכונים מעל הסודות האינטימיים הרוחשים בתוך סירים ומחבתות.

הם דואגים שאש התמיד לא תכבה. בידיהם המופלאות הופך המזון לפעילות שאיננה חפצה רק להשביע את פקעיות הטעם שלנו. האירוע כולו חותר לפרדוקס: אנו נהנים מריחו, ממראהו, מטעמיו של התבשיל, ובה בעת אנו מנותקים ממנו, נמצאים בלבו של טקס מזוכך שמתרחש בעולם אסתטי, בלתי אינטרנסנטי לכאורה, עולם שתכליתו הוא היופי עצמו - הרמוניה ומסתורין של יופי בלתי תלוי.

זו כנראה החוויה הבורגנית המצטברת, המוחשית והסימבולית, שמצדיקה את התשלום. הפרדוקס הוא כי באמצעות הכסף אנו הופכים את החיים הגשמיים לרוחניים. אנו שותפים לתהליך אלכימי שבו מטבח הראייה מתאחד עם מטבח הטעימה.

זו פרוצדורה קפיטליסטית מובהקת: מטבח הראייה חושף לפני הצרכן את המסתורין של התוצאה הסופית. המנה המהוללת רוקמת חיים, נולדת לנגד עינינו. אנו עוקבים אחר שלבי הלידה המאושרת ומקבלים תמורה מלאה עבור כספנו, בטוחים בביצוע הסימפוני של המנה. אין בכלל תחושה של לחץ, פאניקה ושבירת צלחות, כמו שרואים בסרטים.

האקט הזה גורם לנו לחשוב שמה שאנחנו רואים על הבימה הוא מה שאנחנו מקבלים על הצלחת. ובכל זאת, במבט מעומעם זה נראה כמופע פנטומימה שמשתתפיו מחליפים ביניהם מחוות מסתוריות. וזה בדיוק סוד הקסם הבורגני. אנו משלמים במיטב כספנו על אשליית הרוחניות המופשטת של האירוע, אבל כשאנחנו עוצרים לשאול את עצמנו איך זה באמת קרה, התשובה שמקסימה אותנו היא: כלום בעצם לא קרה. אנחנו משלמים רק על האלכימיה, על הטקס הקדוש.

מחשבה לסיום:
מהו סוד הקסם הבורגני אם לא הניסיון לקשור בין כסף לבין רוחניות?