עו''ד דוד חודק / צילום: תמר מצפי
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין אלדד-פרץ, לשעבר מנהל המחלקה לעבירות כלכליות בפרקליטות המדינה
ההחלטה לפתוח בחקירה נגד עו"ד דוד חודק בחשד להסתה לאלימות היא החלטה קשה מאוד. אותו סעיף חוק שהביא את חודק לחדר החקירות כולל קביעה של המחוקק שלא תהיה הרשעה בעבירה של "הסתה לאלימות" - אלא אם כן מתקיימת "אפשרות ממשית" שהדברים שנאמרו יביאו להתרחשותו של מעשה האלימות.
● עו"ד חודק קרא לאלימות גם בכינוס עובדים של משרד עורכי הדין הגדול בישראל | בלעדי
● עו"ד חודק אימץ רטוריקה מלחמתית גם באוניברסיטה, המרצה נאלץ להתנער | בלעדי
בית המשפט, בכל המקרים שהובאו בפניו, בחן בקפידה האם לנאשם יש מעמד, שמכוחו הוא עלול להביא את השומע או את הקורא לבצע את המעשה שהנאשם המליץ לעשות.
דוד חודק הוא משפטן בכיר, מוערך מאוד. חוות-הדעת המשפטיות שלו, כמו מבטה של הלנה, יכולות לשלח אוניות או להשאיר אותן בנמל. אך איזה קהל חסידים יש לחודק שייענה לקריאתו לאחוז בנשק חם? למי מעורכי הדין והמתמחים הסרים למרותו במשרד יש פוטנציאל אלים?
הכול מבינים שאין ולא תהיה "אפשרות ממשית" שמישהו ששמע את חודק אומר שהוא באופן אישי היה עושה שימוש בנשק נגד דיקטטורה, יקום בשל הדברים האלה ויירה ביריביו הפוליטיים.
החקירה תיצור רושם שהפרקליטות מאוזנת, חוקרת התבטאויות חמורות משמאל כשם שהיא חוקרת דברי הסתה מימין. בכך תתרום אולי, לשעה לכל היותר, לאמון הציבור בפרקליטות. בינתיים החקירה תספק את הציבור ותשתיק את הדיון האמיתי והנוקב שצריך להיות בדברים הפסולים והמקוממים של חודק על שימוש בנשק חם כדרך להכריע מחלוקת במשפט קונסטיטוציוני.
החקירה תבוא במקום הדיון בשדה הציבורי. היא תדחה את הבירור במישור המשמעתי, תגן על חודק מפני לחץ מהסביבה החברתית, המקצועית והכלכלית. מי שמדבר בצורה אלימה - מוקצה מהמחנה וננזף, אך מי שגוררים אותו לחקירה במשטרה על התבטאויותיו הפוליטיות - הופך לקדוש מעונה, שהמחנה מרגיש צורך לתמוך בו ולהזדהות עמו.
אבן שזורקים לבאר
כפי שכבר הורגלנו, יבוא יום עמוס חדשות, כשהעניין הציבורי יתמקד באירוע אחר, ובערב תצא הודעה רפה שתבשר כי התיק נגד חודק נסגר. בשאיפה, יפרסמו את ההודעה הזו יחד עם הודעה על סגירת תיק שיהיה "תמונת ראי" שלו, על התבטאות חמורה שנשמעה מימין כלפי שמאל.
כולם יודעים על הסגירה כבר עכשיו, כי את מבחן "האפשרות הממשית" כולם מכירים, ומבינים מדוע הוא הוכנס לחוק: כדי להגן על חופש הביטוי ולעצור את ההידרדרות במדרון החלקלק, שבראשו איסור על ביטויים במעטפת האלימות, ובתחתיתו סתימת פיות של ממש.
עם סגירת התיק יחזור הכעס הציבורי מימין, אך תתווסף לו בת-קול שתבוא משמאל: "מה אתם רוצים? הוא נחקר וזוכה". אבן שזורקים עכשיו לבאר, מתיזה עלינו אגלי מים רעננים לדקה, אך יבוא היום שבו יתברר נזקה של השלכת האבן, ולא יהיה מי שיוציאה מהמעמקים.
נזכיר מושכלות יסוד: תכליתה הלגיטימית היחידה של חקירה פלילית היא בירור עובדתי, כשיש חשד לעבירה, שיש אפשרות שתביא להעמדה לדין. אסור לפתוח בחקירה כשיודעים שגם אם כל החשדות יתאמתו בחקירה, החשוד לא יועמד לדין. חקירה אינה עונש ואינה אחת הדרכים לצינונו של שיח ציבורי לוהט מדי.
כך בדרך-כלל, ובפרט כשהחריש הפעם נעשה על גבו של איש משפט שבעברו זכויות רבות: שכשהמדינה הייתה בסכנה קיומית השליך את נפשו מנגד להושיע, ועל כך עוטר בעיטור השני בחשיבותו מאלה שהמדינה יודעת להעניק לגיבורים שלחמו על קיומה והגנתה.
לא לכל אחד יש בעברו גבורת נעורים שהוא יכול לבייש באומרו דברים חמורים ומקוממים יובל שנים אחר-כך. גם זה יהיה שיקול, שצריך להיות ברור כבר עכשיו, להימנע מלהביא את חודק לדין. נכון, המדינה בנוקדנותה כבר העמידה לדין גם בעל עיטור גבורה על-פי תזה חדשנית כלשהי, ונלחמה נגדו גם כשיצא זכאי שוב ושוב, אבל כולנו חשבנו שהחכמנו מאז.
לא מתקנים עוול בעוול
איני מפחית לרגע אחד מחומרת הדברים שאמר חודק, מהגינוי שאני מגנה אותם ומהחשש שלי מהאווירה שהם יוצרים. אך הפיכתו לחשוד בפלילים אינה דרך להילחם בו ובאמירותיו. האיש שביצע "מעשה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף-נפש", הפך באחת לחשוד, נפתח לו רישום פלילי, שלא במהרה יימחק. מן הסתם הוא מחויב לדווח על כך לגורמים שונים עמם הוא בקשר בארץ ובחו"ל.
איני יודע מה קרה בדיוק ביחידת המשטרה שחקרה את חודק: האם פטר אותו קצין משטרה מהחובה למתן טביעות אצבע ולהיות מצולם כחשוד, אם לאו. נכון, חיים ומוות, תהילה והשפלה - הכול בידי הלשון. אבל יש בעולם גם חמלה, גם הכרת תודה וגם מתינות וריסון בהפעלת הסמכות.
ואל תאמרו: "אבל את ההוא חקרו, ואת ההיא העמידו לדין". לא מתקנים עוול בעוול. לא חייבים להמשיך וללכת על-פי טעויות העבר.
איני מקנא כלל במי שקיבל את ההחלטה לחקור את חודק. הלחץ מסביב "לעשות משהו" היה גדול. השיח הציבורי אלים מאוד ומסוכן. אנחנו עדים לתהליך נורא שבו הרעיון של מעשי אלימות אידאולוגיים ואף של מלחמת אזרחים חוזר שוב ושוב בשיח הציבורי, עד שיש חשש שיתרגלו לראותו כחלק מהאפשרויות הפתוחות לקבלת הכרעות בחברה שלנו.
ראש הממשלה נמצא בסכנה משמעותית, שכן הוא-גופו וענייניו האישיים מוצגים כסיבה לכל התהליכים שנטען שיביאו לסופן הבלתי הפיך של חרויותינו. המפגינים נגד התיקונים החוקתיים מוצגים כאויבי המדינה וחשופים לאלימות תדירה, שעלולה להתפתח כל רגע לפגיעה בנפש מצד אנשים מוסתים, וכבר היו דברים מעולם.
נוכח החשש שהמצב יידרדר, והנבואות יגשימו את עצמן, ברור הפיתוי להגיד "חקרנו, עצרנו, שפטנו". החלטה לחקור לא זוכה כמעט לביקורת, והימנעות מחקירה משחררת את חרצובות לשונם של כמה דוברים זועמים. אם חלילה יקרה אסון, הפתיחה בחקירה תשמש למערכת האכיפה כדוגמה לכך שהפעם נלחמה בהסתה במועד.
אף על-פי כן, צריך לזכור שלא בכל הצרות של המדינה והחברה יודע המשפט הפלילי לטפל. החקירה הפלילית היא המקל הגדול והכבד ביותר שהמדינה אוחזת כלפי אזרחיה. לכן, המקל הזה גם מסורבל בפעולתו, והוא מוגבל - בצדק - בסייגים ובמגבלות. הוא לא הכלי היעיל כדי לתחום את גבולות הביטוי בשעת מתח שכזו.
לא רק בעליונות המשפט נבחנת דמוקרטיה במדינה, וגם לא רק בעיקרון ש"הרוב קובע", אלא גם - ואולי בעיקר - בחופש הביטוי השורר בה.