היוזמה שמקדמת הקואליציה אינה חוקית גם בגלל ההליך שבו מבקשים לשנות את המצב הקיים / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
פרופ' ברק מדינה הוא מומחה במשפט חוקתי ובדיני זכויות אדם בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר רונית לוין־שנור היא מומחית במחקר אמפירי וסכסוכים פוליטיים, מרצה בכירה למשפטים בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן
בצד הפגיעה האנושה בעיקרון היסוד של הדמוקרטיה, שלפיו הממשלה מוגבלת, היוזמה שמקדמת הקואליציה אינה חוקית גם בגלל ההליך שבו מבקשים לשנות את המצב הקיים. אין מי שחולק שהתיקונים הנדונים הם הרי־גורל. גם לשיטת יוזמי המהלך, הוא נועד להביא לשינוי המבנה הבסיסי של המשטר באמצעות צמצמום הביקורת השיפוטית על הכנסת והממשלה. מהו האופן שבו יש לחוקק שינוי יסודי שכזה?
התשובה כבר ניתנה על־ידי הכנסת, בשתי הוראות חוק. האחת, חוק יסוד: משאל עם, שנחקק ב־2014. בחוק היסוד קבעה הכנסת כי החלטה על ויתור על ריבונות בשטח כלשהו טעונה אישור הכנסת ברוב של 80 חברי כנסת לפחות או, אם אין רוב כזה, ברוב של 61 ואישור במשאל עם. הכנסת ביטאה עמדה ברורה באשר לאופן שבו מחליטים בסוגיה חשובה ומרכזית, ולפיה בסוגיה של ויתור על הריבונות בשטח מסוים, אין להסתפק בעמדת רוב קואליציוני רגיל. בנושא מרכזי כזה, כוחו של הרוב "הרגיל", יהא זה 61 חברי כנסת, 65 ואף 70, לא מספיק.
● מהמהפכה החוקתית השמרנית של שנות ה־90 להפיכה מטלטלת | פרופ' עמרי ידלין, דעה
● כדי לפתור את המשבר: אין מנוס מלחזור אל העם | תומר מוסקוביץ, דעה
● שינויים מרחיקי לכת צריכים להיעשות בהסכמה רחבה | אורן קניאל, דעה
● פשרת הנשיא חשובה, אך חסרים בה עקרונות קריטיים לעתידנו | אלן פלד, דעה
העם אומנם הצביע בעד רשימות שהקימו קואליציה שתומכת במהלך, אך לפי חוק היסוד, אין די בכך; נחוצה תמיכה מפורשת של העם, במשאל עם, או רוב גדול במיוחד, שכולל שני־שלישים לפחות מחברי הכנסת.
השאלה העולה ברורה: האם החלטה על ויתור על הריבונות בשטח מסוים חשובה מביטול עצמאות בית המשפט, כך שלגבי האחרונה לא נחוץ רוב גדול במיוחד?
הטענה שהחלטה כזו יכולה להתקבל ברוב רגיל, רק כי חוק יסוד: השפיטה לא כולל מפורשות דרישה לרוב מיוחס כזה, מתעלמת מהמהות. הכנסת ביטאה בחוק יסוד: משאל עם עמדה עקרונית, כיצד מחליטים החלטות הרות־גורל. לכל הפחות עקביות, כמו גם עקרונות יסודיים של דמוקרטיה, מחייבים ליישם זאת כעת.
תנאים נוקשים
הדוגמה השנייה מובהקת יותר. בתיקון שנקבע ב־1992 לחוק יסוד: הכנסת, קבעה הכנסת כיצד ניתן להאריך את תקופת כהונת כנסת מכהנת. אם הכנסת סבורה כי יש להאריך את כהונתה מעבר לתקופה לה נבחרה, חל סעיף 9א לחוק יסוד: הכנסת. מכוחו, החלטה כזו צריכה לקיים שני תנאים: האחד, נדרש חוק שנתקבל בתמיכת לפחות 80 חברי כנסת; וההארכה מותרת רק אם "נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות עריכת בחירות בעיתן; תקופת ההארכה לא תעלה על הזמן המתחייב מהנסיבות האמורות".
יש כאן ביטוי לאותו עיקרון בסיסי בדבר הכרעת הרוב: הרוב (הרגיל) בכנסת מוסמך להכריע הכרעות שהן במסגרת "כללי המשחק". הרוב לא מוסמך לשנות את הכללים, שהרי אלה נועדו להגביל אותו עצמו.
שינוי כללי המשחק - ודחיית הבחירות הוא שינוי שכזה - אינו בסמכות הרוב הקואליציוני. מה שנחוץ הוא תמיכה של שני־שלישים מחברי הכנסת, אך גם הצדקה מהותית לדחיית הבחירות, הצדקה שקיומה ייבחן בבית המשפט.
כמו בוויתור על ריבונות, עולה השאלה: האם דחיית מועד הבחירות, אפילו בשבועות ספורים, הוא עניין דרמטי יותר מביטול קבוע של עצמאות בית המשפט והחלשת הביקורת השיפוטית?
מבחינת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, מהלך כזה חמור לפחות כמו דחיית מועד הבחירות, ואולי יותר, כי הוא אינו מוגבל בזמן. המשמעות היא שלפי עמדת הכנסת, שינוי יסודי של כללי המשחק כפוף לשתי מגבלות: האחת הליכית - דרישה לרוב גדול במיוחד, מעבר לרוב הקואליציוני, כדי לוודא שהשינוי לא נועד לקידום אינטרסים צרים של הממשלה; והשנייה מהותית - דרישה לקיומה של הצדקה עניינית להחלטה לשנות את הכללים, הצדקה שקיומה צריך להיבחן בביקורת שיפוטית.
העליון כבר רמז
הבית המשפט עליון כבר ביטא, בעקיפין, את הרעיון. במסגרת הדיון ב"פשרת האוזר" קבע בג"ץ כי תיקון לחוק יסוד תקף רק אם, בין היתר, הוא עולה בקנה אחד עם "המארג החוקתי" הקיים. זו דרישה שמכוחה להעניק משקל להכרעות הכנסת באשר לאופן בו ניתן לקבוע שינויים משמעותיים במבנה החוקתי של המדינה או להכריע הכרעות גורליות.
בהתאם, חקיקה שנועדה לשנות מהיסוד את האופן בו נבחרים שופטים ולצמצמם את סמכות בית המשפט להחיל ביקורת שיפוטית, חייבת לעמוד באותן דרישות, מבחינת ההליך והמהות. התיקונים הנדונים כעת לא עומדים אף לא באחת מהדרישות.