בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock, Seth Aronstam
הכותבת היא עורכת דין ומגשרת, מומחית רגולציה וחברת כנסת לשעבר
לאחרונה שבתי ועיינתי בדיונים שקיימה הכנסת ב־1953, אז גובש לראשונה הרכב הוועדה למינוי שופטים. אי־אפשר לקרוא את הדיונים ולא לחוש עצב עמוק. זה לא שבשנות ה־50 שררה הרמוניה בין כל חלקי הבית, והרכב הוועדה התקבל פה־אחד. רחוק מזה: המפלגות הדתיות רצו שבוועדה ישבו רבנים. הסוציאליסטים רצו את נציגי ההסתדרות. אחרים התעקשו על דיקאן הפקולטה למשפטים.
אך לגבי עיקרון אחד שררה הסכמה: ההכרח להבטיח את עצמאות הרשות השופטת ואת אי־תלותם של השופטים. "מינוי שופטים הוא עניין למומחים, ולמומחים בלבד, ואסור שעניין זה ייהפך לעניין פוליטי", אמר שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, כשהציג את החוק בכנסת.
כמה רחקנו מאותה נקודת זמן. כמה רחקנו מהמקום שבו נבחרי ציבור דנים בכובד־ראש ובאופן מעמיק בסוגיות הרות־גורל. כמה רחקנו מהמקום שבו האינטרס הציבורי ולא האינטרס האישי הוא שמכריע. כמה רחוקים חברי הכנסת השנייה שעסקו בבניית מוסדות המדינה מחברי הכנסת הנוכחית.
במסגרת ניסיונות ה"פשרה" מוצע לגרוע את נציגי לשכת עורכי הדין מהוועדה למינוי שופטים. בתוך סערת היוזמות המציפות אותנו ומתחרות זו בזו מי קיצונית, הרסנית ומופרעת יותר, נבלעה ההצעה מבלי שהוסבר לציבור הנזק הטמון בה.
רוח התקופה
ההצעה לסלק את עורכי הדין מהוועדה למינוי שופטים משקפת את רוח התקופה. זו הצעה מרושלת שממהרת להפוך כל עיקרון למטבע עובר לסוחר. היא משקפת שטחיות, חיפזון וחוסר הבנה של האופן בו מתפקדת מערכת המשפט. אם תתקבל, היא עלולה להפר את האיזון הפנימי שעליו מושתתים יחסי שופטים ומתדיינים.
נחזור לשנות ה־50: הרכב הוועדה למינוי שופטים נדון במשך למעלה מחצי שנה בוועדת חוקה, חוק ומשפט. כשנציג הוועדה, יעקב שפירא, הציג אותה לכנסת, הוא בחר להדגיש באופן מיוחד את החשיבות שראתה הוועדה במינוי נציגי לשכת עורכי הדין כמי ש"נמצאים בחיים המעשיים היום־יומיים של בתי המשפט בארץ".
לא ניתן להפריז בחשיבותו של רציונל זה. מדובר בנימוק עקרוני שתקף היום כפי שהיה תקף לפני 70 שנים: לשכת עורכי הדין היא הנציגות של המקצוע המשפטי. היא מייצגת את אלה שמופיעים בבתי משפט ברחבי הארץ מדי יום ביומו.
אם הוועדה למינוי שופטים מתבוננת מקצה הפירמידה כלפי מטה, אזי נקודת מבטם של עורכי הדין היא הפוכה - רוחבית והשוואתית. אם הוועדה למינוי שופטים פוגשת את השופטים ברגע קריטי של מינוי או קידום, אזי עורכי הדין פוגשים אותם באופן תכוף ולאורך זמן.
עורכי הדין הם אלה המופיעים בערכאות שונות, בערים שונות ובפני הרכבים שונים. הם פוגשים את השופטים בהחלטות הקטנות והיומיומיות ובתיקים המונומנטליים והגדולים. הם מכירים אותם, את עבודתם ואת סטנדרט העבודה שלהם היטב. הם אומדים "מזג שיפוטי" לא על־פי ראיון חד־פעמי אלא לאחר שצברו שעות, חודשים ושנים מול שופט מסוים.
הדינמיקה שנוצרת בין שופטים ועורכי דין מייצרת איזון מערכתי פנימי שמעודד שופטים לגלות סבלנות, מקצועיות וכבוד כלפי המתדיינים. איזון זה רחוק כמרחק מזרח ממערב מלהיות "מאזן אימה" או לפגוע בעצמאות השופט, אולם בכוחו לייצר מערכת בריאה של תמריצים שממנו נהנים בראש ובראשונה בעלי הדין.
ב־70 השנים שחלפו מאז גובש לראשונה הרכב הוועדה למינוי שופטים, פקדו שינויים טקטוניים לא רק את המערכת הפוליטית אלא גם את מקצוע עריכת הדין. מגילדה זעירה הפך מקצוע עריכת הדין למקצוע מבוקש ושכיח, עד כדי כך שישראל מחזיקה בשיא עולמי בכל הנוגע ליחס בין מספר עורכי דין לגודל האוכלוסייה. זו קבוצה מגוונת המייצגת את כלל החברה הישראלית. יש בה אנשים מכל הקשת הפוליטית. המשותף להם הוא ידע מקצועי, הכרות עם עולם המשפט וארגז כלים שבאמצעותו הם מעריכים את השופטים.
זוהי פוזיציה שונה לחלוטין מזו של פוליטיקאים מכהנים בכל הנוגע להגנה על עצמאות מערכת המשפט ואי־תלותם של השופטים.
הרציונל עדיין תקף
לשכת עורכי הדין ראתה ימים יפים מאלה. גם משום כך, נראה כי נציגותה בוועדה למינוי שופטים הייתה הראשונה להיות מוקרבת על מזבח הפשרה. אולם זו תהיה טעות מרה. רציונל ברור הנחה את מנסחי החוק לעגן את נוכחותו של האיגוד המקצועי המשפטי בוועדה למינוי שופטים. רציונל זה תקף גם כיום.