השקת שידורי ערוץ 14 / צילום: צילום מסך
בשבועות ובימים האחרונים מתחולל אירוע דרמטי בתקשורת הישראלית. לאחר שנים לא מעטות של כישלונות, שבהן ניסה ערוץ 14 בגלגוליו השונים לצבור מאסה קריטית של צופים, ולהפוך לשחקן לגיטימי בשוק לפחות מבחינה מסחרית - פתאום משהו השתחרר. קברניטי הערוץ קמים מדי בוקר אל נתוני הרייטינג, ולא נותר להם אלא לצהול אל מול התוצאות שרק לפני חודשים ספורים היו עבורם קרוב לוודאי דמיוניות, או בגדר חזון רחוק.
● הצופים נוטשים את מהדורות החדשות. מי מהערוצים בסכנה?
● המונולוג של אראל סג"ל חשף אמת מטרידה: החברה הישראלית מפולגת מאי-פעם, וכך זה נראה בשטח
● עיתון, לא מפלגה. רוצים להחרים? בבקשה | דעה, נעמה סיקולר
● המהפכה המשפטית והכלכלה: הרכבת דוהרת לתהום | פרשנות
ביום שני השבוע למשל, הגיעה תוכנית הדגל של הערוץ, "הפטריוטים", למקום השלישי (!) בטבלה היומית מבחינת מספר הצופים בה, ולמקום השמיני לפי שיעור הצפייה במשקי בית יהודיים (הנתון שמשמש בדרך-כלל את התעשייה מבחינה מסחרית). גם הרייטינג של התוכניות המרכזיות האחרות בערוץ נמצא במגמת התחזקות, ומהדורת החדשות מציגה כעת נתונים דומים לאלו של חדשות 13 ושל חדשות כאן 11. אם המגמה הזו תימשך זו עשויה להיות לא פחות מרעידת אדמה בשוק הטלוויזיה הישראלי.
האם זה טוב? בעידן רחוק ואחר, כלומר רק לפני כמה שנים ספורות, הצלחה של ערוץ טלוויזיה מסחרי שלא משדר תוכניות ריאליטי, אלא עוסק בענייני היום - ועוד מזווית ימנית שמאתגרת את הקו השולט במיינסטרים התקשורתי - הייתה יכולה להיות עניין משמח. אלא שאנחנו כבר מזמן לא שם. הקיטוב סביב המהלכים שמובילה הממשלה לשינוי פני מערכת המשפט, מחריף ומקצין את המגמות שממילא הלכו וצברו תאוצה בשנים האחרונות ברוב גופי התקשורת, והופך אותם ליותר ויותר מחנאיים.
אין טעם לייצר כאן סימטריה מזויפת. ערוץ 14 הוא לא רק דל יותר באמצעיו משלושת "ערוצי המיינסטרים", הוא גם נופל מהם בסטנדרטים העיתונאיים שהוא מציג ומציב לעצמו. פעמים רבות מדי נדמה שיותר משהוא מחויב לדרך או לאידיאולוגיה הוא מחויב לפוליטיקאי ספציפי. ועדיין, מציאות שבה כל אחד מהערוצים מזוהה אוטומטית עם קו מסוים ועם מחנה מסוים היא רעה לכולם. למערכות שהפלורליזם בהן קטן, לעיתונאים שאין מי שיאתגר את קו המחשבה שלהם, וכמובן שגם לצופים.
בעידן כזה ההצלחה של ערוץ 14 היא מדאיגה לא בגלל שהוא ימני או תומך בבנימין נתניהו (שני עניינים לגיטימיים לגמרי, כמובן), אלא בגלל שהיא כנראה תחילת חלחול המגמה שראינו גם ברשתות החברתיות ובאמצעי מדיה אחרים. מציאות שבה כל אזרח שרוי למשך יותר שעות ביום בתוך תיבת התהודה שלו - בתחנת הרדיו, באפליקציה בסמארטפון ובערב מול הטלוויזיה - נחשף רק למי שחושבים כמוהו, ולמי ששותפים לאהבותיו ולשנאותיו. מציאות שבה לאזרחי ישראל יש פחות ופחות עובדות משותפות כדי לצאת מהן אל הוויכוח הערכי והאידיאולוגי.