משה גפני, יו''ר דגל התורה ואריה דרעי, יו''ר ש''ס / צילום: רפי קוץ, אלכס קולומיסקי-ידיעות אחרונות
מאז קום המדינה בתי הדין הרבניים שימשו כבוררים בסכסוכים אזרחיים. המציאות השתנתה בשנת 2006, אז שופטת בג"ץ, אילה פרוקצ'יה, אסרה עליהם להמשיך לדון בנושאים אלו, בטענה שהחוק לא הסמיך אותם לכך.
● "חאנשי": עלילותיה של חרדית פרועה בקומדיה הישראלית המדוברת של השנה
● "אומרים שחרדים יכולים להשלים לימודי ליבה בקלות. זה שקר מוחלט": הרב שפועל למהפך בחברה החרדית
המפלגות החרדיות, וגם המפד"ל, התקוממו על הפסיקה ומיד אחריה הכריזו כי יחוקקו בהקדם את החוק כדי להשיב את הסמכויות שנגזלו לטענתם מבתי הדין הרבניים. אולם, למרבה ההפתעה, עד היום הסיעות החרדיות והדתיות לא הצליחו לחוקק את החוק הזה ורק לאחרונה הוא הגיע שוב לוועדת השרים לחקיקה.
מה בעצם הסיבה לכך? האם במשך 17 השנים האחרונות המפלגות החרדיות לא היו חזקות מספיק פוליטית כדי לחוקק חוק שבסך הכל משמר את הסטטוס־קוו שהונהג מאז קום המדינה? מי שעוקב, ולו במעט, אחר המפלגות החרדיות יודע שהסיפור כאן אחר, הרי הכוח הפוליטי שלהן היום לא חסר תקדים. ב־2009, לדוגמה, ש"ס הייתה יכולה להמליך את ציפי לבני או את בנימין נתניהו. אז מה ההסבר לחידלון של המפלגות בנוגע לחוק זה?
כבר בשנת 2006, ש"ס חתמה על הסכם קואליציוני עם סיעת קדימה של אהוד אולמרט, בו נקבע כי "הממשלה תגיש הצעת חוק, המקנה לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בעניינים היכולים לשמש נושא להסכם בין צדדים, כשהצדדים הסכימו על כך וכן בתובענות שעילתן בפסק דין או בהסכם שניתן או אושר על ידי בית דין רבני".
אז מה ההסבר לכך ששום דבר מזה לא קרה בפועל פעם אחר פעם, למרות שהצעות החוק עלו והועלו שוב ושוב ושוב? התשובה היא שהמפלגות החרדיות לא באמת רצו לחוקק את החוק.
בתי דין פרטיים שגשגו מחוץ לרגולציה
לפני כעשור עבדתי במשרה חלקית כמורה ברשת מעין החינוך התורני של ש"ס. כאשר התחלתי את העבודה, אולצתי לחתום על מסמך שכותרתו "הסכם בוררות". הסכם זה חייב אותי להתדיין בפני בית דין רבני פרטי של מוסדות ש"ס. אין ספק כי יחסי הכוחות בין העובד לבין המעסיק לא בדיוק שווים במצב כזה (לשון המעטה) וש"ס לא חריגה בנוף. הסכמי בוררות דומים קיימים גם ביתר הקהילות החרדיות שכופות על העובדים להתדיין בפני בית הדין של הקהילה או המפלגה.
פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה היה נוח לבתי הדין הפרטיים, הם שגשגו בעקבותיו. התשובה האמיתית לשאלה מדוע הח"כים החרדים לא חוקקו את חוק בוררות בהסכמה שיחזיר את הסמכויות לבתי הדין הרבניים הממלכתיים, היא כאמור שהם פשוט לא באמת רצו לחוקק אותו. הלחץ על הח"כים החרדים מתוך הקהילות שלהם מנע מהם להיאבק באמת על החוק הזה. לקהילות נוח להמשיך להתדיין בשטייטל, בלי רגולציה, בלי ערכאת ערעור, בלי פיקוח ובלי כללים ברורים.
אל תתנו לח"כים החרדים למסמס שוב את החוק
בעיניי, ההתנגדות החילונית והליברלית לחוק הזה היא קוצר ראות. אני סבור כי זהו אינטרס של המדינה לקרב את הציבור החרדי שמעוניין בכך ולאפשר לו להתדיין בבית דין רבני ממלכתי. לא מדובר בהפיכת ישראל למדינת הלכה, אלא בחוק שמקרב את המגזר החרדי אל הממלכתיות, ומצמצם את הכוח של בתי הדין הפרטיים. אל תתנו לח"כים החרדים למסמס שוב את הצעת החוק. זה אינטרס ממלכתי.
במקום להתנגד פבלובית לכל הצעת חוק רק כי היא מקודמת על ידי הקואליציה, ראוי שהאופוזיציה תבחן את ההצעה לגופה.
האופוזיציה יכולה להתנות את תמיכתה בהצעה זו בביטול מירוץ הסמכויות בסכסוכי גירושין. מרב מיכאלי יכולה להודיע שתתמוך ב"חוק הבוררות בהסכמה" בתמורה לכך שתביעות רכוש בסכסוכי גירושין יידונו בבית הדין הרבני רק אם שני הצדדים יביעו את הסכמתם לכך. זאת, בניגוד למציאות כיום בה הסמכות נתונה הן לבתי הדין והן לבתי המשפט, ו"כל הקודם זוכה".
עד כה, ש"ס ויהדות התורה דאגו במשך עשור וחצי למסמס את הצעות החוק להשבת הסמכויות, למרות שהן אלו שהגישו אותן. האינטרס הפנים מגזרי הוביל את המפלגות החרדיות להסתפק ב"הצהרות חוק" נגד בג"ץ, אך לא לקדם את הצעות החוק בפועל, כדי לא לפגוע במעמד בתי הדין הפרטיים. סביר להניח שזה מה שהם ינסו לעשות גם עם ההצעה הנוכחית.
עצתי והמלצתי, אל תתנו לש"ס ויהדות התורה למסמס את ההצעה שוב. זו הצעה טובה.