נשיא המדינה, יצחק הרצוג / צילום: רפי קוץ
התגובות של הקואליציה למתווה שהציג נשיא המדינה יצחק הרצוג - לו המתינה המערכת הפוליטית במשך שבועות - הבהירו כי ככל הנראה הוא לא יהיה זה שיחלץ את ישראל מהמשבר שאליו היא צועדת. מדוע בממשלה כל כך מאוכזבים מההצעה הזאת, ואיך היא נראית לעומת הצעת פשרה אחרת, זו שזכתה לכינוי "מתווה פרידמן־אלבשן", ולרגע היה נראה כי היא עשויה לסמן את מודל ההסכמה האפשרי? בחנו את המתווים הללו דרך ארבעה פרמטרים, וגם ביחס להצעות היסטוריות מהעבר, בניסיון להכניס את עיקרי המחלוקת לפרספקטיבה ולהבהיר מהם הפערים בין הצדדים.
● נתניהו בברלין: "הצעת הנשיא היא הזדמנות גדולה שהוחמצה"
● הכלכלן שהתפטר והמסמכים שנמחקו: רפורמת המשפט מפלגת את פורום קהלת
● כוונות טובות, נזק אדיר: היכולת להגיע להסכמות ירדה פלאים אחרי מתווה הנשיא | אבישי גרינצייג, טור סופ"ש
חוקי יסוד: הלימה בין המעמד להליך החקיקה
מה המצב הנוכחי ומה רוצה הממשלה: כיום אין שום מגבלה חוקית על חקיקתם של חוקי יסוד שעל בסיסם אמור בג"ץ לפסול חוקים. ניתן להעביר אותם ברוב רגיל ובהליך רגיל, וגם כדי לשנות אותם לא נדרש תמיד רוב מיוחד, או לעיתים, רוב מינימלי של 61 (סעיפים ייחודיים, כמו שינוי מועד הבחירות, דורשים רוב של 80 ח"כים). מה שניסו לעשות כעת בקואליציה הוא ליהנות משני הצדדים של העסקה הזאת. מצד אחד, להעביר חוקי יסוד בהליך רגיל וכמעט בכל סוגיה, ומנגד לטעון שהיות שמדובר בחוקי יסוד, בג"ץ אינו יכול לדון בהם.
מה הציעו פרידמן־אלבשן: בדומה להצעות היסטוריות מהעבר, המתווה של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ושל פרופ' יובל אלבשן החריג את חוקי היסוד מהחוקים הרגילים. הוא קבע שחוקים כאלה יחוקקו ברור של 70 ח"כים ובארבע קריאות, או ברוב של 61, ואז הקריאה הרביעית תתקיים רק בכנסת הבאה (כלומר, לא בטוח שלאותה קואליציה עדיין יהיה רוב).
מה מציע מתווה הנשיא: הרצוג הציע הליך מיוחד משלו להעברת חוקי יסוד. גם כאן מדובר על ארבע קריאות, כששלוש הראשונות ידרשו לפחות 61 ח"כים, והקריאה הרביעית תוכל להיעשות בשני מסלולים: כדי להעביר את השינוי עוד באותה הכנסת, יהיה צורך ב־80 ח"כים. כדי להעביר את השינוי בקריאה רביעית בכנסת הבאה יספיקו 70 ח"כים. כלומר, הרצוג יוצר כאן רף שבאמת הופך את חוקי היסוד לעניין נדיר, שדורש כוח פוליטי רב או הסכמות חוצות מחנות. עם זאת, במקרה שחוק כזה אכן יעבור, בג"ץ לא יוכל לדון בו.
פסקת התגברות: לא קיימת במתווה הנשיא
מה המצב הנוכחי ומה רוצה הממשלה: כיום כשבג"ץ קובע שחוק מסוים עומד בסתירה לחוקי יסוד ולכן הוא פסול, הוא למעשה סותם את הגולל על החלטת הכנסת (יש חריג אחד בדמות פסקת ההתגברות שקיימת בחוק יסוד: חופש העיסוק). בקואליציה, שם רוצים למשל להעביר מתווה גיוס שעלול להיפסל על ידי בג"ץ, מקדמים הצעת חוק שקובעת כי חוק יהיה תקף גם אם הוא סותר חוק יסוד, אם יהיה לו רוב של 61 בכל הקריאות. ההתגברות על בג"ץ יכולה להיעשות גם מראש וגם בדיעבד, והחוק יישאר בתוקף עד שנה מסיום כהונת הכנסת שבה הוא חוקק. אם לאחר מכן הוא יאושר שוב ברוב של 61 הוא יהיה "חסין" לצמיתות.
מה הציעו פרידמן־אלבשן: במתווה יש שתי אפשרויות: פסקת התגברות בדמות חקיקה מחדש ברוב של 65 ח"כים (בגרסה מאוחרת יותר נוספה האפשרות גם לרוב של 70), ואז החוק תקף מיידית; או, התגברות ברוב של 61 ואז החוק ייכנס לתוקף רק אם יהיה לו רוב בכנסת הבאה. כשפרופ' אלבשן הציג את המתווה בוועדת החוקה הוא הוסיף כי הם מציעים שבמקרה שבו פסילת החוק בבג"ץ נעשתה בעתירה של קורבן ישיר (להבדיל מעותר ציבורי), הרוב הדרוש להתגברות יהיה גדול יותר.
מה מציע מתווה הנשיא: המתווה של הרצוג למעשה משמר את המצב הקיים, ולא מאפשר לכנסת להתגבר על פסילת חוק על ידי בג"ץ.
מינוי שופטים: אין רוב לממשלה בשתי הפשרות
מה המצב הנוכחי ומה רוצה הממשלה: כיום הוועדה מורכבת מ־9 חברים, כשלקואליציה יש שלושה נציגים: שני שרים וח"כ (לאורך השנים השתרש נוהג לפיו אחד משני הח"כים בוועדה מגיע מהאופוזיציה). היות שבחירת שופטים לעליון דורשת רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה, לשלושת שופטי העליון בוועדה יש למעשה זכות וטו בסוגיה. ההצעה שמקדמת הקואליציה קובעת כי מספר חברי הוועדה ישאר 9, אך מתוכם 5 יגיעו מהקואליציה (שלושה שרים ושני ח"כים). היות שלפי ההצעה מינוי שופטים בכל הערכאות יעשה ברוב רגיל, הקואליציה תקבל שליטה מלאה על מינויי כל השופטים.
מה הציעו פרידמן־אלבשן: הצוות הציע שתי חלופות. בחלופה הראשונה הוועדה תמנה 11 חברים, ולקואליציה יהיו בה 6 נציגים (שלושה שרים, ושלושה ח"כים). כלומר, גם כאן הקואליציה תיהנה מרוב, אך מכיוון שמינוי שופטים לעליון ידרוש 8 חברים, הקואליציה לא תוכל למנות אותם לבד. מינוי שופטים לערכאות נמוכות יותר ידרוש רק 6 חברים, אך שניים מתוכם צריכים להיות שופטים.
ההצעה השנייה הופכת את הוועדה לפוליטית לחלוטין. יהיו בה 4 נציגי קואליציה ו־4 נציגי אופוזיציה שימנו את השופטים ב"שיטת תיבת נוח". בכל פעם יתמנו שני שופטים לעליון, אחד שבחרה הקואליציה ואחד שבחרה האופוזיציה. לנשיא העליון ולשר המשפטים תהיה זכות וטו פעם בקדנציה. אם הופעלה זכות הווטו, לא יוכל הצד שבחר במושא הווטו לבחור לבית המשפט באותו סבב. גם הבחירה לערכאות נמוכות יותר תדרוש הסכמות משני הצדדים.
מה מציע מתווה הנשיא: מספר חברי הוועדה יגדל ל־11 כשמתוכם רק 4 מגיעים מהקואליציה. הוועדה תכלול גם שני נציגי ציבור שימונו בהסכמה בין שר המשפטים ונשיא העליון. מינוי שופטי עליון ידרוש הסכמה של 7 חברים, כך שהקואליציה לא תוכל למנות לבדה. מצד שני, לפחות באופן תיאורטי ניתן יהיה למנות שופט עליון גם אם שלושת שופטי העליון יתנגדו לכך, כך שהם יאבדו את זכות הווטו שלהם. דווקא המינויים לשאר הערכאות משאיר את הווטו בידי השופטים, שכן יהיה צורך בהסכמת שופט אחד לפחות. הדחת שופט תדרוש רוב של 9 מ־11.
פסילת חוקים: הנשיא מחזיר את המודל הבריטי
מה המצב הנוכחי ומה רוצה הממשלה: מאז "המהפכה החוקתית" של שנות ה־90 בג"ץ פוסל חוקים של הכנסת שסותרים חוקי יסוד (עד כה נפסלו 22 חוקים) מבלי שנקבע הליך מוגדר או מחייב לשם כך. ביוזמה שמקדמת כעת הקואליציה בג"ץ לא יוכל לפסול חוקי יסוד (עד היום לא נפסל חוק כזה אך לכאורה ישנה אופציה כזאת), וחוקים רגילים יפסלו רק בהחלטת 12 מתוך 15 שופטים.
מה הציעו פרידמן־אלבשן: לא תתאפשר ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. ביקורת כזאת על חוקים רגילים, כלומר האפשרות לפסול אותם, תיעשה על ידי בית המשפט העליון רק ברוב של שלושה רבעים מתוך כלל חברי ההרכב שמכהנים למעלה משנתיים. כך, למשל, בהרכב הנוכחי הדיון בפסילת חוק יעשה על ידי 11 שופטים, ומתוכם יהיה צורך ברוב של 8.
מה מציע מתווה הנשיא: גם כאן חוקי יסוד לא יעמדו לביקורת שיפוטית. דיון בתוקפו של חוק רגיל ייעשה בהרכב של 11 שופטים לפחות, כשפסילה תדרוש לפחות 8 שופטים. אם הדיון יעשה בהרכב מלא של 15, ידרשו 10 שופטים. אם יהיה רוב של שופטים לפסילת החוק, אך זה יהיה נמוך משני שלישים, בג"ץ יוכל להכריז על "אי התאמה" של החוק ולהחזירו לדיון בכנסת, אך זו לא תהיה מחויבת לקבל את הביקורת (בדומה למודל הבריטי).
לקריאה נוספת: