האם שופטי העליון שמגר, לנדוי ואגרנט מונו ע"י פוליטיקאים?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: משה ארבל
מפלגה: ש"ס
תוכנית: ספי עובדיה ויניר קוזין
ציטוט: "את גדולי השופטים במדינת ישראל: את שמגר, לנדוי, אגרנט - מינו פוליטיקאים… התהליך היה אז תהליך פוליטי מובהק"
תאריך: 20.3
ציון: חצי נכון

על רקע ההצעה המעודכנת לשיטת בחירת השופטים שמקדמת הקואליציה, התראיין לגלי צה"ל ח"כ משה ארבל וביקש להרגיע את החששות מפני הגדלת המעורבות של הדרג הפוליטי בבחירת השופטים: "את גדולי השופטים במדינת ישראל: את שמגר, לנדוי, אגרנט - מינו פוליטיקאים… התהליך היה אז תהליך פוליטי מובהק", טען ארבל. בדקנו האם בעבר תהליך המינוי אכן היה פוליטי וכיצד מונו השופטים אותם ארבל הזכיר.

נתחיל בהתהוותה של מערכת המשפט בישראל. על פי  מחקר של ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל מונו שופטי בית המשפט העליון והשופטים ביתר בתי המשפט על ידי הנציב העליון, כאשר המינויים לבית המשפט העליון היו צריכים לקבל אישור של הממשל בלונדון. בפועל, לפחות החל משנות ה-30, פעלה ועדת מינויים שהמליצה לנציב העליון על המינויים לבתי המשפט, והוא פעל לפי המלצות הוועדה. ועדת המינויים הזו הורכבה משלושה שופטי בית המשפט העליון, והשיקולים שלה היו מקצועיים.

לאחר הקמת המדינה אומץ מרבית המשפט המנדטורי כברירת מחדל, וגם מנגנון מינוי השופטים לא עבר שינוי משמעותי. אולם בניגוד להסדר המנדטורי, פקודת בתי המשפט (הוראות מעבר) קבעה כי שופטי בית המשפט העליון יתמנו בידי הממשלה על פי הצעת שר המשפטים ובאישור הכנסת. עם זאת, יתר שופטי בתי המשפט מונו כמקודם על ידי הממשלה על פי הצעת שר המשפטים (ללא צורך באישור הכנסת). למעשה, כפי שהיה גם בתקופת המנדט, בכל פעם שהיה צורך במינוי שופטים לבתי משפט השלום והמחוזי היה שר המשפטים ממנה ועדות מייעצות שכיהנו בהן שופטים ועורכי דין בלבד.

הליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון לא רק נשלט מבחינה חוקית בידי הממשלה והכנסת, אלא גם היו בו סממנים פוליטיים ומפלגתיים ברורים. לפי פרופ' דניאל פרידמן בספרו "הארנק והחרב", על מנת להשיג תמיכה ציבורית רחבה, נועד בית המשפט לשקף במידה כלשהי את ההרכב הפוליטי של מועצת המדינה הזמנית. אפילו נשיא העליון הראשון, משה זמורה, היה שותף במשרד עורכי של שר המשפטים פנחס רוזן ונחשב מקורב לראשי מפא"י ולבן-גוריון. עו"ד יחיאל גוטמן כתב שחמשת השופטים הראשונים של בית המשפט העליון מונו על בסיס פוליטי מובהק: שניים למפא"י (זמורה ויצחק אולשן), ציוני כללי אחד (מנחם דונקלבלום), נציג דתי מומחה למשפט עברי (פרופ' הרב שמחה אסף, שלא היה עורך דין) והשופט שניאור זלמן חשין - שעל פי אחת הסברות נחשב בטעות לרוויזיוניסט, אם כי דוקא הציונים הכלליים היו אלה שדרשו את מינוי.

בדצמבר 1949 שמעון אגרנט (אותו הזכיר ארבל בדבריו), לימים נשיאו השלישי בית המשפט העליון ובאותה עת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מונה לבית המשפט העליון. מועמדותו הוצעה על ידי שר המשפטים בשם הממשלה - והמינוי אושר על ידי ועדת הכנסת ומליאת הכנסת.

אלא שבשנים 1950-1953 הוביל שר המשפטים פנחס רוזן מהלך לשינוי שיטת מינויי השופטים. הצעת החוק הוגשה לכנסת בפברואר 1951 ובדברי ההסבר נכתב כי "בוועדה יהיו מיוצגים הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת, מוסדות מדע המשפט ומקצוע הפרקליטות". השר רוזן הסביר כי: "השיטה האובייקטיבית ביותר של מינויים, היא השיטה המגבילה את השפעת הרשות המבצעת, וזאת אנו מציעים עכשיו". בסופו של דבר, ב-1953 התקבל חוק השופטים - שבו שונתה שיטת המינויים לשיטה המוכרת לנו כיום: באופן פורמלי, הנשיא הוא זה שממנה את השופטים, אולם הוא עושה זאת על פי הצעתה של הוועדה לבחירת שופטים המורכבת מתשעה חברים - שלושה שופטים של בית המשפט העליון (ביניהם נשיא בית המשפט העליון), שני שרים (שר משפטים ושר נוסף שתיבחר הממשלה), שני חברי כנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין (אז "מועצת הסתדרות עורכי הדין"). כלומר, כבר אז בוועדה היה רוב לאנשי המקצוע המבנה כיום נשאר דומה, אם כי חלו שינויים מסוימים בדרך הבחירה (ב-2008, למשל, התקבל תיקון כך שמינוי של שופט לבית המשפט העליון ידרוש תמיכה של לפחות שבעה מחברי הוועדה).

מכאן שמאיר שמגר (נשיאו השביעי של בית המשפט העליון) - שמונה לבית המשפט העליון ב-1975 לאחר 7 שנות כהונה כיועץ המשפטי לממשלה - התבצע על פי הצעת הוועדה לבחירת שופטים - שגם אז רוב חבריה לא היו פוליטיקאים.

לגבי המינוי של משה לנדוי, הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, התמונה מעט יותר מורכבת. לאחר קום המדינה, הוא מונה לשופט בית המשפט המחוזי בחיפה וב-1951 הוא מונה על ידי שר המשפטים למינוי זמני לבית המשפט העליון. אולם מינויו הקבוע לבית המשפט העליון התבצע רק בסוף שנת 1953 - בהליך שכבר כלל את הוועדה לבחירת שופטים. בהצבעה בוועדה, לנדוי זכה לתמיכה של שמונה חברם, כאשר המתנגד היחיד היה השר חיים משה שפירא ממפלגת "הפועל מזרחי".

מח"כ משה ארבל נמסר: "בדבריי התייחסתי לכך שכמה מגדולי השופטים ששירתו במדינת ישראל, ואשר הטביעו חותמם על המשפט הישראלי ועיצובו בהם לנדוי ואגרנט, וכן שניאור זלמן חשין, יצחק אולשן, משה זמורה, משה זילברג, יואל זוסמן, אליהו מני, בנימין הלוי, יצחק קיסטר, יצחק כהן ורבים וטובים אחרים שעיצבו את המשפט הישראלי והיו ידועים בידענותם, בהגינותם וביושרתם, מונו לבית המשפט העליון או לערכאות שיפוטיות אחרות בהחלטה של גורמים פוליטיים".

לסיכום, המינויים הראשונים לבית המשפט העליון התבצעו על ידי הדרג הפוליטי - ולפי מחקרים, אכן נשקלו בהליך שיקולים פוליטיים. בהתאם לדברי ארבל, שמעון אגרנט מונה על ידי הדרג הפוליטי: מועמדותו הוצעה על ידי שר המשפטים בשם הממשלה ומינויו אושר על ידי ועדת הכנסת ומליאת הכנסת. אולם בניגוד לדבריו, שמגר מונה ב-1975 על ידי הוועדה לבחירת שופטים (בה אין רוב לפוליטיקאים). באשר למשה לנדוי, הוא מונה לבית המשפט העליון במינוי זמני על ידי שר המשפטים, אך מינויו הקבוע נעשה דרך הוועדה לבחירת שופטים. לכן דבריו של ארבל חצי נכונים.