זה הזמן לממשלת חירום לאומית / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת
הכותבת היא מרצה, עמיתת מחקר ויועצת מדיניות ואסטרטגיה. כיהנה כחברה בכנסת ה־23, במסגרתה הקימה את כוח המשימה הבין־פרלמנטרי למאבק באנטישמיות ברשת
מאחורי הקרב המתחולל בעד ונגד רפורמה או הפיכה משתוללת מלחמת חורמה על דמותה וזהותה של ישראל: האם מדינה דמוקרטית היא? האם מדינת הלכה יהודית? או האם, וכפי שנקבע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, מדינת הלאום של העם היהודי; עם 'ילידי' אב־טיפוסי ששב למולדתו ההיטורית אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה; מחויבת לשיוויון. הציונות, תנועת שחרור לאומית פרוגרסיבית, השכילה להתעלות ולתעל זהות, מורשת, היסטוריה, תרבות ואמונה בנות אלפי שנים למחויבות אחת מזוקקת, שיבת ציון, והצליחה להגשים את חלום הדורות כנגד כל הסיכויים. כשהופנם בקרב אויבינו שמלחמות קונבנציונליות שכשלו ימשיכו להיכשל "כי אין ליהודים לאן ללכת", נוספה מלחמה בלתי קונבנציונלית: על דעת הקהל העולמית.
איומים ואתגרים ייחודיים
מבט מפוקח חושף היפוך אורווליאני, בו מלחמה זו מתרחשת בתוך ועל־ידי המוסדות, המנגנונים והארגונים המופקדים על יישום שוויוני ועקבי של עקרונות וכללים, במציאות בה הכלה בררנית ממוטטת את התשתית כולה. מתווסף למלחמה על זכות קיומה של ישראל יישום של מבנים חברתיים (ממש) לא רלוונטיים לסיפור העם היהודי ולמציאות הישראלית.
בחינה של אתגרים מקומיים ועולמיים דרך פריזמות מוגבלות שמתאימות אולי לנסיבות אחרות, אך לא לוקחות בחשבון זהות, מציאות, היסטוריה, איומים ואתגרים ייחודיים. כל זה פוגע בהבנה של מהי ישראל כמדינת לאום יהודית דמוקרטית מחויבת לשוויון; מונע יכולת לאבחן ולטפל אתגרים מהשורש; מסכל אפשרות לזהות הזדמנויות היסטוריות וליצור פתרונות הוליסטיים ארוכי־טווח.
בהקשר למאבק הרפורמה/הפיכה, כל זה מחריף ומצטלב עם תהליכים פנימיים המוקרנים ומקרינים כלפי חוץ: מראשי מדינה הפונים לעולם להציל אותנו מעצמנו, ועד קמפיינים צבעוניים שמצטלבים, מצטלמים ומהדהדים אתגרים לכאורה דומים, אך בפועל כה שונים.
במישור הפנימי, המשבר מגיע על רקע התפתחותה של מדינה המורכבת מפסיפס אנושי מרהיב ומגוון אתנית ודתית; שהורכב מקהילות שונות כ'כור היתוך' ובשל לעבור למודל ה"הדר שבמגוון"; של עם עתיק שחזר לריבונות גאוגרפית לאחר אלפי שנים של עקירה, ללא הכנה תודעתית; של הכרח ליצירת יסודות דמוקרטיים, לרבות בלמים ואיזונים, במציאות ביטחונית מאתגרת. כל אלה ועוד היו ל"תנאי מעבדה" רחוקים מאידאלים. תוצאותיהם הודחקו, נעלמו מהעין, לא הובנו כיאות, לא הוכרו, לא זכו לתשומת־לב ועוד ועוד. מה שבטוח, הם לא נעלמו או ייעלמו לשום מקום.
פגיעה באמון הציבור
במכלול ההקשרים הללו, בית המשפט העליון יזם והוביל את שהוא כינה "מהפכה חוקתית", מתוך כוונה לכונן בהדרגה חוקה. מול הרחבת זכות העמידה ועילות השפיטות והסבירות, הזהירו מבקרים מודאגים ונחרצים, מבית ומחוץ, לרבות שופטי עליון ודמויות משפטיות משמעותיות, מפני פגיעה באמון הציבור החיוני ברשות השופטת. רבים וטובים הביעו חשש מההשלכה על מערכת היחסים והמתח בין הרשויות.
במובן זה, ובהתחשב שמהפכה גורמת לרוב למהפכת נגד, הנעת המטוטלת לכיוון השני הייתה צפויה. האירוניה היא שעם כל רעש הרפורמה וההתנגדות לה, מתפספס מה שקשה היה לדמיין לפני חודשים ספורים, רוב הישראלים מסכימים שרפורמה, כלשהי, דרושה. הדיון המתבקש בפרטים שראוי היה שיתפתח נבלע בקקופוניה של חרדה, חוסר אמון ופחד, שמצטלבים, מתדלקים או רוכבים על סוגיות חברתיות לא פתורות ואי הסכמה יסודית על דמותה וזהותה של ישראל.
וכמובן שישנו הפיל שבחדר: ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד, המפלגה הגדולה בישראל ובין הבודדות עם מנגנונים דמוקרטיים. מפלגה שהיסטורית, וגם היום, מייצגת אוכלוסייה מתונה בחברה, שבפועל מודרת ממקומה בעקבות חרם על מי שנבחר להוביל אותה.
בצדק או שלא, בתהליך ארוך־שנים שהגיע לשיאו ב־5 מערכות בחירות ב־3.5 שנים, נמנע מציבור זה להקים קואליציית אחדות עם שותפים טבעיים. הצבעתו נדחית על־ידי מפלגות "מרכז" שבראשן אדם אחד; שחסרות אפילו יומרה ליצירת מנגנונים דמוקרטיים; שפוסלות היתכנות לאחדות בשם אותם עקרונות דמוקרטיים ממש. בין ההשלכות הקצרות, הבינוניות וארוכות־הטווח של רוב מתון שמעשית מודר ומושתק, גוברים תסכול וחוסר אמון. ביניהם מתעצמים הקצוות לכדי נציגות בלתי פרופורציונלית, ומוכתבת מציאות שרק עמם ניתן לייצר קואליציה.
כל זה עוד לפני שהזכרנו את הנושאים "הרגילים" של "החיים עצמם", המדממים וזועקים בסדר היום הציבורי. ב־75 שנות קיומה הפלאי, האיומים הקיומיים הבלתי פוסקים ואתגריה הדחופים של ישראל דחקו, דרשו, הסיחו ומנעו הכרה, תיעדוף וטיפול בנושאים חשובים "רגילים", שהפכו לדחופים.
כפי שקורה לעתים קרובות במחוזותינו, כל אלה מתפוצצים אל מול עיננו. הם זועקים שחייבים לשנות דפוסי התנהגותי תגובתיים, מכבי שריפות, שאינם ברי־קיימא עוד; הם מחייבים לאתגר פרדיגמות ולייצר חלופות; הם מעידים על צורך לעבור משלב בניית האומה, להמשך הנחת תשתית רעיונית־ערכית; שתהיה לקרקע יציבה ממנה ניתן בבטחה לאבחן, לתעדף ולייצר מנגנונים, מדיניות ותכניות מתכללים וארוכי־טווח.
פוטנציאל לטוב
כמו כל "משבר טוב", גם זה טומן בחובו פוטנציאל גדול. מימושו מחייב ראשית את כל אחת ואחד מאיתנו באחריות מוגברת: להנמיך את גובה הלהבות ולהימנע מללבות ולהדליק את האש המאיימת לכלותנו. הוא דורש הכרה ותמיכה ציבורית רחבה בהידברות, שתחייב את משרתי הציבור בציפייה ברורה שיעשו את עבודתם - לדון, לעסוק ולעבד את הפרטים. מתוך הכרה בכך שפשרה הייתה ועודה במרחק נגיעה וכפי שמתבטא במתווים הרבים, היא יכולה וחייבת לייצר הידברות, שמעצם ובמקביל לקיומה, עוצרת את קמפיין "קץ הדמוקרטיה". היא יכולה לשקול ולשאול את רעיון "מתווה העם" מנשיא המדינה, ולהביא את הנוסח המוסכם למשאל עם.
בשנת ה־75 ולקראת חג החירות והימים הנוראיים והאדירים המעצבים את דמותנו, ישנה דחיפות ומחויבות היסטורית לזיהוי שורש המשבר, ולא רק טיפול בסממניו שמתבטאים בתמיכה/מאבק ברפורמה/הפיכה. זיהוי ומימוש ההזדמנות שבמשבר כולל חזרה לנקודת הטעות בניווט, שהחרימה יו"ר מפלגה גדולה שנבחר חוקית ודמוקרטית. היא יכולה וצריכה להוביל לקריאה להקמת ממשלת חירום, על בסיס חזון, ייעוד וערכיי מגילת העצמאות, זאת כצעד ראשון בפרק הבא של המשך דרכנו יחד. ביכולתה ובחובתה לשקם את האמון והערבות ההדדית ועם אחינו ואחיותנו בעולם. ביכולתה ובחובתה לחדש את הברית המעוגנת במגילת העצמאות, ולחדש את התקווה בת שנות אלפיים, בעוז ובענווה.