אל תקשיבו למחרחרי שנאה: הצד השני הוא לא אויב

הכותב הוא לשעבר חבר כנסת ממפלגת כולנו, שימש כיו"ר הסיעה 

הסקר המקיף אותו ערך עיתון גלובס מציף את הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני החברה הישראלית - הייאוש. חברה אשר הפרטים בה מרגישים שאין להם איך להשפיע חוץ מאשר להילחם זה בזה או לנתק מגע אחד מהשני.

● הכרעת הרוב האמיתית היא פשרה | ד"ר יואב הלר, דעה 
● מועד ב' לבית השלישי: כדי להצליח הפעם על שני הצדדים להכיר בטעויות שלהם | עו"ד רז נזרי, דעה 

סקר גלובס מראה נתון מדהים לפיו 30% מהמתנגדים לרפורמה המשפטית יצאו להפגין לפחות פעם אחת. מעורבות אזרחית חסרת תקדים, שהיא ביטוי אדיר לחרדה בקרב אזרחים רבים מאוד שמרגישים שאין מה לעשות חוץ מלצאת לרחוב. ויותר מזה, למעלה מ־30% מהמשיבים רואים סרבנות כאקט לגיטימי. נתון שלא היינו מדמיינים לפני זמן לא רב.

אבל הנתון שצריך להדיר שינה מעיני כל אזרח בישראל הוא הנתון ביחס לחשש ממלחמת אחים. 45% מהמשיבים חוששים ממלחמת אחים, ואילו כמעט 15% מעדיפים להיצמד לעמדתם (בעד או נגד) גם במחיר של מלחמת אחים!

איך הגענו עד הלום?

במקורותינו נאמר "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד - ויסמוך עליו..." (משנה עדיות א ה). למרות ההכרעה של הרוב, לא משתיקים את דברי המיעוט, למען החלטות היום או בעתיד.

בית המדרש היהודי לאורך הדורות, והמדינה הדמוקרטית לאחר מכן, טיפחו תרבות בה אין "חיסול" מחנה יריב. יש מקום לשונות זהותית ולשונות אידאולוגית. המיעוט יודע שהוא מיעוט היום בוויכוח מסוים, אבל אולי מחר יהיה הרוב בנושא אחר שבמחלוקת. יש הבנה עמוקה שהשיטה טובה לכולם, פעם אני מפסיד, פעם עמדתי מנצחת, אבל כך או כך תמיד קולי נשמע ויש אופק ותקווה שגם אם בנושא אחד דעתי לא התקבלה, בנושא אחר היא תתקבל. כיום תרבות מחלוקת זו הולכת ונשברת.

מדינה בהתפרקות

מצביעי גוש נתניהו אומרים: "אלו מפגינים שלא מקבלים את תוצאות הבחירות, עכשיו ימין על מלא, ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. על אפכם ועל חמתכם!" האומנם כך אפשר לנהל מחלוקת? לא משנה מי בשלטון, הסוד הישראלי היה בהבנה שאין "מה שאני רוצה" רק כי אני בשלטון, אלא שגם כשיש לי כוח להכניע - אני לא מפעיל אותו.

החדשנות הישראלית מבוססת על זה שאנחנו לא מרכינים ראש בפני סמכות, אנחנו עם שואל שאלות, עם שמביע את דעתו בלי להתחשב בהיררכיות. אם ננהל פוליטיקה בה הצד שהפסיד בבחירות ירגיש שאין לדעתו שום משקל, שאין דיון, שאין התחשבות גם במי שהפסיד, אזי נמצא את עצמנו בעולם פוליטי שהיה נפוץ ביישובים ערביים - החמולה שניצחה בבחירות הדיחה את כל עובדי הרשות מהחמולה האחרת, העסיקה רק מקורבים, ומי שלא היה בשלטון הפסיק לשלם ארנונה ולקחת חלק בכל פעילות הקשורה ברשות המקומית. אפשר לדמיין מציאות כזו ברמת המדינה? אם גוש נתניהו בשלטון ואני בגוש השני או להיפך, אני לא הולך למילואים, לא משלם מיסים, וגם לא אכפת לי לזרוק זבל בשמורות טבע?! זו לא המדינה שלי. זו מדינה בהתפרקות, ביטחונית כלכלית וחברתית, וזו בטח לא תהיה אומת החדשנות והיצירתיות.

לא לסוכני הכאוס

מציאות זו מתפתחת בתרבות פוליטית וציבורית המקדשת מלחמה. בארצות-הברית קוראים לזה מלחמת תרבות בין דמוקרטים ורפובליקנים. ובמלחמה הזאת יש רק צבע אחד של מדים, קבוצה אדומה או כחולה. בשנים האחרונות היו מי שעמלו על יבוא התרבות הזאת ארצה, ובארץ אנחנו קוראים לזה "גושים". בכל גוש אתה חייב לאמץ את כל עסקת החבילה האידאולוגית כולה. והתרבות הזאת במציאות הישראלית היא הרסנית, כי יש ברוב האנשים מזה וגם מזה, יש משניהם. התקשורת מלאה בצייצנים, שדרנים ופרשנים שמטיחים ללא הרף דברי שטנה איומים באויב במחנה השני במטרה לעורר כעס, עלבון, תוקפנות. הצד השני הוא אלים ושקרן, והמטרה היא לנצח, להכניע ולדרוס אותו. אך בתרבות פוליטית בה יש רק מחנות אויבים, תרבות של למות או לכבוש את ההר - פשרה היא פשע, וכמה אנחנו זקוקים לפשרה.

למזלנו, סקר גלובס מראה כי כפרטים אנחנו עדיין לא שם. רק 36% מכלל הנשאלים אמרו שאינם מוכנים לפשרה, כמעט 50% מוכנים והשאר לא יודעים. הציבור הישראלי (בימין יותר מאשר בשמאל לפי הסקר) מוכן לפשרה. אז למה למרות כל הנכונות אין הסכמות? בגלל תרבות פוליטית חדשה, מגובה בשיח ציבורי רעיל, שעסוק בלחלק אותנו למחנות שיש ביניהם תהום בלתי עבירה. מנסים לחנך אותנו לכעוס אחד על השני, רק שהמציאות שונה. אם ניקח שני ישראלים, מצביע ליכוד ומצביע יש עתיד, חילוני וחרדי, טכנאי מטוסים וטייס, ברוב הסוגיות נוכל לייצר מרחב גדול מאוד של פשרות מתקבלות על הדעת.

מה צריך לעשות בימים, בשבועות, בחודשים ובשנים הקרובות? לא להסכים להסתה ולסוכני כאוס. להתנתק מהטוויטר. כשאנו קוראים או שומעים מעצבי דעת קהל מטעם עצמם שמה שיש להם למכור לנו זה רק "אנחנו והם", כמה הם אנרכיסטים, פשיסטים, או אליטיסטים, אנחנו פשוט מכבים או מעבירים תחנה. אסור לנו להסכים לשטיפת מוח של שנאה ומחנאות כי התומך או המתנגד לרפורמה הוא החבר לפלוגה, השכן ברחוב, העמית לעבודה או הדוד סביב שולחן הסדר, ואיתו אנחנו צריכים, רוצים, להגיע לפשרה.