מליאת הכנסת. כדי להמנע ממלחמת אחים על שני הצדדים להכיר בטעויות שלהם / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת
הכותב הוא שותף בכיר וראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד עו"ד פירון. לשעבר המשנה הבכיר ליועץ המשפטי לממשלה
"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", נקרא בהגדה בליל הסדר בשבוע הבא. בכל דור ודור עמדו ועומדים עלינו לכלותינו אויבים חיצוניים. לכולם יכולנו ונוכל, את כולם שרדנו ונשרוד, גם אם במחירים כבדים מאוד, בעז"ה ובעזרת צה"ל וכוחות הביטחון; אך השנה הזו נשתנתה מכל השנים בכך שהפעם כפסע היינו - בלשון עבר כך יש לקוות - מסכנה ממשית לכלות את עצמנו ללא אויבים מבחוץ, אלא במלחמת אחים פנימית.
● אל תקשיבו למחרחרי שנאה: הצד השני הוא לא אויב | רועי פולקמן, דעה
● הכרעת הרוב האמיתית היא פשרה | ד"ר יואב הלר, דעה
בלילות טרופים של דאגה מהכאוס אליו צעדה המדינה בשבועות האחרונים, שבו ועלו בראשי דמויותיהם של שני חברים עמם למדתי לפני כ־30 שנה, סגן הראל שרם ז"ל וסגן שי וולשטיין ז"ל. הראל, קצין השריון מחטיבה 188, ושי, קצין הצנחנים מגדוד 202, נהרגו בשנות ה־90 בלבנון, שעה שעמדו בראש פקודיהם בקרבות עם חיזבאללה. שניהם הספיקו בחייהם הקצרים לפעול במסגרות שונות למען שלומה וביטחונה של המדינה ולמען אחדותו של העם. לא יכולתי להימלט מהמחשבה המזוויעה שביום הזיכרון הקרוב, תחדור המחלוקת הקורעת את העם גם לקודש הקודשים של בתי העלמין הצבאיים בחדרה ובקריית שאול, מקום קבריהם של הראל ושי, כמו גם לעשרות בתי עלמין צבאיים ברחבי הארץ, שם טמונים לנצח אלפי חללי מערכות ישראל; חללים - מכל חלקי האוכלוסייה - שבמותם איפשרו את הקמת הבית השלישי בדמותה של מדינת ישראל וציוו לנו את החיים המשותפים כאן.
השבוע התחוור גם לרבים מהמאחרים להבין זאת, אשר סירבו בשבועות האחרונים להביט נכוחה במציאות, כי הבית השלישי היה בסכנת חורבן ממשית של מלחמת אחים. ראש הממשלה - באיחור ניכר ומסוכן - לחץ סוף סוף על דוושת הברקס, נציגי הקואליציה והאופוזיציה איפסנו לרגע קל את זעקות הקרב והתכנסו בבית הנשיא יחדיו; אחרי כל ההזדמנויות שפוספסו, נוצרה אולי ההזדמנות האחרונה להצלת הבית. מועד שני - ואולי אחרון - להצלת הבית השלישי.
כשנכשלים במועד א', ולא לומדים לקראת מועד ב', הסיכוי לכישלון נוסף גבוה. כדי שמועד זה ינוצל וישראל תינצל, אסור לחזור על טעויות העבר.
הטעות הראשונה והבסיסית היא טעותם של אלה - גם בקרב חלקים לא מעטים בתומכים ובמתנגדים וגם בקרב מנהיגיהם - שביקשו להכריע את המערכה הזו וכעת מבקשים להתמיד בה "עד הניצחון". לפני כחודשיים וחצי, במסגרת מתווה פשרה שהצעתי על גבי עמודים אלו, הסברתי מדוע אסור שאף צד ינצח באופן ברור, ומדוע כל ניצחון כזה יהיה ניצחון פירוס והפסד גדול למדינה. בינתיים חילחלה יותר ויותר ההבנה בציבורים רחבים שנדרשים אכן תיקונים ממשיים ומשמעותיים במערכת המשפט, אך לא הפיכה כוללת ופגיעה בעצמאותה; סקרים רבים מראים נכוחה כי מרבית הציבור בעד שינוי ותיקון אך לא הכנעה וריסוק. הכרה בכך והפניית מבטם של המנהיגים אל עבר רוב הציבור הרוצה בפשרה, ולא אחורה אל הבייס המשולהב הזועק להכרעה ומשכנע עצמו בתוך תיבת תהודה פנימית היא תנאי ראשון להצלחה כעת בדרך החתחתים להשגת הסכמות.
להפנים את כנות החששות בשני הצדדים
טעות מרכזית שנייה שהלכה והתחדדה בשבועות האחרונים היא חוסר ההכרה והפנמה של כל צד במשקעים, בחששות ובמניעים של הצד השני. לתלות את כל הרצון והצורך בשינוי כעת ב"אינטרסים של פוליטיקאים מושחתים" וברצון ל"שלטון מוחלט ונטול מצרים" זה לעשות לעצמך חיים קלים ולהתעלם מכך שבקרב ציבורים רחבים קיימת תחושה, בצדק, שהאיזונים בין המערכת המשפטית והפוליטית הופרו לאורך השנים; להתעלם מכך שהמערכת המשפטית התנגדה ככלל להצעות לתיקונים שעלו במהלך השנים על ידי גורמים שונים שאינם בהכרח "אויבי המערכת"; להתעלם מכך שרבים מרגישים שעמדותיהם ובחירותיהם לא מקבלים ביטוי הולם בתפיסות המשפטיות המקובלות.
בה בעת לתלות את כל ההתנגדות הרחבה לשינויים שהציעה הקואליציה ב"חוסר קבלת דין הבוחר" וב"דיקטטורה משפטית ששולטת דה ־פקטו" זו גם עצימת עיניים מול המציאות. זה להתעלם מכך שגם אם איזונים הופרו במהלך 30 שנה, לא ניתן ולא נכון לעשות תיקון נגדי באיבחה אחת תוך 30 יום; להתעלם מכך שציבורים רחבים מרגישים, בצדק, שהתיקונים שהוצעו חדים מדי ומפרים באופן בסיסי ומסוכן את האיזון העדין הנדרש בין המערכת המשפטית והפוליטית; להתעלם מכך שרבים מאוד חוששים באופן כן ואמיתי לפגיעה בזכויות הפרט ובמרכיב הבסיסי של ליבת הגדרת המדינה כדמוקרטית. להתעלם מכך שציבורים רחבים מרגישים כי מחוייבותם ותרומתם הרבה למדינה לאורך שנים נענית כעת בהפניית עורף חדה מצד השלטון וב"דריסת" אמונותיהם ברוב פוליטי מזדמן.
תנאי בסיסי שני להצלחת ההידברות כעת הוא אפוא הפנמה הדדית של כנות החששות והמניעים הבסיסיים שעומדים ככלל ביסוד עמדות שני הצדדיים וכיבודם. אין זה אומר שכל צד צריך להיפרד מעמדותיו הבסיסיות כשהוא יושב לשולחן המשא ומתן, אך אם כל צד סביב השולחן יבין גם את מה שמניע את הצד השני ויכבד זאת, יגדל הסיכוי להגיע להבנות ולהסכמות.
מעבר לשתי נקודות בסיסיות אלו הנוגעות לשני הצדדים, ראוי גם שכל צד יתמקד בטעויותיו לאורך השבועות האחרונים שהביאו אותנו כאמור עד לסיפה של סכנת כאוס וחורבן, ויפעל כעת אחרת לשם הצלחת ההידברות.
הקואליציה דהרה בדורסנות
קשה להתעלם מהתחושה שהקואליציה פעלה ככלל בשכרון כח ובדורסנות. הדהירה לעבר חקיקה הנוגעת בליבת יחסי הרשויות במדינה ובסוגיות מרכזיות ביותר הנוגעות לכלל האזרחים, מתוך רצון להשלימה עוד בטרם חלפו אף 100 הימים הראשונים בשלטון, הייתה מסוכנת ושידרה אטימות ודורסנות כלפי ציבורים רחבים. מותר ואף צריך לטעמי לגעת בסוגיות הליבה הללו, אך אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לעשות זאת באופן מהיר ודורסני כפי שניסו לעשות.
גם כאשר נשיא המדינה הציע בסיס להסכמות וביקש עוד בשלב הראשון לעצור את החקיקה על מנת לייצר הידברות קונסטרוקטיבית, לא שעו לבקשתו. נדמה היה פתאום שלעשרת הדיברות שבלוחות הברית נוסף הדיבר ה־11 בדמות "לא תעצור", או שלי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם נוסף העיקר הי"ד לפיו חייבים להעביר הכל עכשיו ומיד. בנוסף, מהתבטאויות של חלק ממנהיגי הקואליציה, עולה שידעו מראש שלפחות חלק מהצעותיהם קיצוניות ולא מאוזנות, וראו זאת כמעין "עיזים" שניתן יהיה להוציאן במעלה הדרך. דא עקא, התנהלות זו של ריצת אמוק חקיקתית בשילוב הצעות שהלכו עד הקצה בסוגיות השונות שעל הפרק, יצרה דינמיקה של אסקלציה ציבורית, והביאה בחיקה את הנזקים הרבים בשדה המדיני, הכלכלי ובעיקר החברתי עם החרפת השסעים הקיימים ממילא באוכלוסייה ההטרוגנית הישראלית. אולי בנו על כך שהעיזים יוצאו החוצה מתישהו, אך לא שעו לאזהרות לפיהן עד שיוצאו, יותירו אחריהן בבית בוקה ומבולקה.
המחאה נירמלה שיח מסוכן
מנגד, גם חלקים מהאופוזיציה ואישי ציבור מקרב המוחים לא פטורים מאחריות ומטעויות שהביאונו עד הלום. פלירטוט עם תופעות של סרבנות ממשית או עתידית וגילויי הבנה והכלה לכך עלולים להתגלות במהרה כחרב פיפיות. ניסיונות הבחנה למיניהם בהם כל צד מנסה להצדיק מדוע מקרה הוא חריג, הם תמיד בעיני המתבונן, ועלולים להביא לפירוק הצבא ולהופכו מ"צבא העם" ל"צבא עממים", בו לכל קבוצת אוכלוסייה תהיה לגיטימציה לסרבנות בנושאים מסויימים ול"שירות כבקשתך". קשה להפריז בסכנה המוחשית והדרמטית של הגעה למצב כזה בו צה"ל יתפרק דה־פקטו; ישראל לא תעמוד בכך.
קשה גם להפריז בחומרתן של אמירות מצד בכירים לשעבר על "מלחמה שלא מנהלים בנאומים" ועל הצורך לעבור ל"קרב פנים אל פנים, ראש בראש, יד ביד". גם לזיהום השיח הציבורי בהתבטאויות מלהיטות רוחות כאלה ול"נירמול" שיח מסוכן מעין זה, יש תרומה נכבדה לשסע החברתי ולהקצנה ההדדית אליה הגיעה החברה ישראלית בשבועות האחרונים.
להנהיג ולא להיכנע לקיצונים
לשני הצדדים אפוא יש אחריות על הטעויות שנעשו, ובידיהם לתקנן. אין צורך לעשות סימטריה או להתחרות בשאלה מי אשם יותר כשהבית בוער. כשפניתי לאחד משרי הממשלה בתחינה שיעצרו את החקיקה ויאפשרו הידברות למניעת הכאוס, הוא הביע חשש שיהיה בכך משום "מתן פרס לסרבנות ולהסתה", השבתי לו שהם השלטון, המשמרת היא שלהם וממילא האחריות לגורל המדינה ולמניעת מלחמת אחים מוטלת עליהם. ועדיין, כדי שנוכל להציל את הבית הזה, מדינת ישראל היקרה לכולנו, חובה על שני הצדדים להפנים ולתקן את הטעויות שנעשו.
על מנהיגי הציבור שנמצאים בימים גורליים אלו בשיח בבית הנשיא לפעול כמנהיגים המובילים ציבור תוך ראיית האינטרס הציבורי הרחב, ולא מובלים בידי החלקים הקיצוניים במחנה שלהם, העלולים להיות שורפי האסמים של דורנו. אם כך יהיה נוכל להרכין ראש יחדיו עם המשפחות השכולות ביום הזיכרון הקרוב, לחגוג את יום העצמאות ולהניף יחדיו - נושאי הדגלים משני הכיוונים - את אותו דגל ישראל היקר לכולנו; אם כך יהיה, יימנע חורבן הבית ונוכל לסיים גם השנה את ההגדה יחדיו באמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". קיבלנו מועד שני להצלת הבית השלישי - אסור לנו להיכשל בו.