הרומן על הפאשיזם באיטליה שנכתב לפני כשמונים שנה עדיין רלוונטי לימינו

מייקל מקדונלד הוא עיתונאי ועורך דין אמריקאי מאסטרפיס הוא טור שבועי המתפרסם בוול סטריט ג'ורנל ומתפרסם באופן בלעדי בגלובס.

הגליית אדם המואשם בפשעים נגד המדינה לאזור מרוחק ומוכה מחלות החלה עוד בעולם העתיק, אבל רודני המאה ה־20 הם אלה שהטילו את העונש הזה בקנה מידה נרחב במיוחד. באיטליה הפשיסטית, למשל, בניטו מוסוליני שלח יותר מ־13 אלף מתנגדי משטר לאזורים נחשלים בדרום.

ישו עצר באבולי (בעברית: ארץ שכוחת אל)

מחבר: קרלו לוי
שפת המקור: איטלקית
ז'אנר: רומן אוטוביוגרפי
שנת הוצאה: 1945
הוצאה (בעברית): עם עובד
מספר עמודים (מהדורה עברית): 242

 כריכת הספר ישו עצר באבולי (בעברית: ארץ שכוחת אל)

מיהו קרלו לוי ואיך הגיע לדרום איטליה

לפני 78 שנים, ראה אור ספר המתעד גלות בת 10 חודשים, בין השנים 1935 ל־1936, של אדם אשר יצא למחוז לוקאניה (כיום בזיליקטה) בדרום איטליה, אזור שפשטה בו מלריה.

אותו אדם הוא קרלו לוי. את הספר שלו, "ישו עצר באבולי" (שם הספר תורגם לעברית ל"ארץ שכוחת אל") קשה לסווג: בחלקו ספר זכרונות, בחלקו דיווח מדומיין, בחלקו טקסט חברתי, ובחלקו מסה פילוסופית על מגבלות הרציונליות האנושית. המסר של הספר הוא אוניברסלי ועל־זמני, וזה מסביר מדוע מעולם לא חסרו ממנו עותקים, באיטליה או בארה"ב (הספר תורגם לאנגלית ב־1947).

לוי, רופא שהפך לסופר וצייר, נולד ב־1902 למשפחה יהודית מתבוללת עשירה. הוא גדל בטורינו, בירת התרבות של צפון איטליה, פיתח תפיסות דמוקרטיות מגיל צעיר וחש חובה להיות מעורב בפוליטיקה, בעיקר לאחר שמוסוליני הפך לרודן המדינה. בשנות ה־30, הוא היה חבר בארגון האנטי-פשיסטי "צדק וחירות" שפעל לסילוק "הדוצ'ה" (הכינוי של מוסוליני) ולהקמת רפובליקה דמוקרטית. בגין פעילותו הפוליטית הוא נעצר והוגלה לדרום איטליה.

כשגלותו בדרום איטליה הסתיימה ב־1936, היגר לוי לצרפת. אבל ב־1941 הוא חזר לאיטליה ושם שוב היה מבוקש על ידי השלטונות. ב‏־1943 הוא התחבא בדירה של חבר בפירנצה. במחבוא זה הוא כתב על גלותו בגרסאנו ואליאנו, שני כפרים במחוז בזיליקטה בדרום איטליה. מלאכת הכתיבה הזו הסתיימה בספר "ישו עצר באבולי".

היכן מתרחשת עלילת הספר ומיהם גיבוריו

חלק נרחב מהממואר של לוי מציג את איכרי הכפרים שהיו עולים לביתו של המחבר כדי להודות לו על הסיוע הרפואי שהגיש להם. הוא מתאר את חייהם של אנשים פשוטים שהאמינו בכוחות לא רציונליים, כמו שדים וגמדים, והיו אדישים לחלוטין לחיים "שמחוץ ליישובים הבודדים והצחיחים שלהם, רחוקים אפילו מהכפרים הסמוכים, וכל כך נחשלים ועניים... שישו לעולם לא הגיע אליהם. ישו עצר הרבה יותר צפונה, באבולי".

הוא מצייר דיוקנאות שנחרטים בזיכרון: רופא החזירים, כרוז העיירה, הקברן, המכשפות הכפריות ויותר מכל, האיכרים הסובלים. הוא לועג לפשיזם האיטלקי ביובש כשהוא מתאר את ראש הכפר כ"פרזיט" מטעם המדינה, שהישגו העיקרי הוא "בניית שירותים ציבוריים עצומים שרק החיות עושות בהם שימוש".

לוי מצדיק את הבוז של האיכרים לסמכות, ומציין שמבחינתם המדינה הייתה מורכבת רק מסוהרים, חיילים ושוטרים: "מבחינת האיכרים 'רומא' היה שם, לא ביטוי של שררה; סמכותה לא באמת נגעה להם, ולמשטר וודאי שלא היה שום עניין בגורלם".

● האטרקציה האדריכלית של מילאנו שמושכת אליה המוני אנשים מדי יום
● הסרט הצרפתי על משולש אהבה סוער שכבש את העולם ושינה את פני הקולנוע
● מה הופך את הבית השקוף הזה לאחת מפסגות האדריכלות במאה ה-20?

כיצד היצירה שינתה את חיי המחבר

לוי הגיע לדרום איטליה כרציונליסט משכיל. אבל החוויה שלו שם שינתה אותו. בלב הדיוקן שמשרטט לוי עומדת ביקורת חריפה על הפרוגרסיביות הליברלית: כלומר, האמונה שפשיזם הוא תולדה של בורות ושניתן לפתור כל בעיה אם רק תובא בפני ההיגיון הבריא.

לוי טען ש"פשיזם נצחי" מוטבע בנפשו של כל אדם ושהפשיזם ניצח באיטליה בגלל פחד מליטול אחריות ולכונן הגדרה עצמית אינדיבידואלית, רצון אנושי בסיסי להיות חלק מקבוצה ולא לעמוד מולה מנגד. לוי מצביע על נקודות דמיון בין האיכרים ה"ברבריים" לכאורה של דרום איטליה והפשיסטים "המתורבתים" של רומא.

האיכרים הדרומיים הכניעו את האינדיבידואליות שלהם על ידי זה שהאמינו בקסמים ובכוחות מיסטיים; הפשיסטים ברומא הכניעו את האינדיבידואליות שלהם על ידי אמונה בכוח הדוצ'ה והמדינה האבסולוטית שלו. להיות חלק מקולקטיב המעריץ את המדינה אינו מעשה יותר רציונלי מלחיות "מחוץ לזמן" בקולקטיב כמו־חייתי, עם טקסים שבטיים ואמונה במכשפות.

מדוע הספר חשוב עד היום

ב־78 השנים שעברו מאז שהתפרסם הספר, הדרום של איטליה השתנה מאוד. באחד הפרקים הכי חזקים בספר, מתאר לוי את הסבל בעיירה מטרה במחוז בזיליקטה, שם אנשים חיו במערות עם החיות שלהם. היום מטרה היא אתר מורשת עולמית, שמערותיה הפכו למלונות יוקרה ומסעדות. מבחינה זו, המודרניזציה של דרום איטליה לכאורה הפכה את הספר ללא רלוונטי.

אך הספר נותר חשוב. כפי שכתב פעם הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו, "קלאסיקה היא יצירה שנשמעת כרעש רקע, גם כשמשתלט על שדה השמיעה הווה שלא קשור אליה כלל".

איטליה והעולם השתנו בעידן הגלובליזציה. אבל אי רציונליות, אי נכונות להיות אינדיבידואל בעל אחריות, ורצון להתמזג בתנועות פוליטיות המוניות - אלו תכונות שעדיין שכיחות בימינו. תחשבו, למשל, על חזרתה של האנטישמיות לפוליטיקה האירופית הנוכחית. כפי שציין לוי, ישנה "לוקאניה בכל אחד מאיתנו", שאנחנו צריכים לקבל את קיומה אך להיזהר ממנה. ובגלל שזה המצב, אסור שהספר הזה אי פעם לא יהיה מודפס.