אשף מילים עם נפש של ילד: פרידה מיהונתן גפן

רן יגיל הוא משורר, סופר ועורך

יהונתן גפן שנפטר היום (ד') בגיל 76, יליד נהלל בדומה לסופר מאיר שלו שנפטר בשבוע שעבר, נודע בעיקר כמשורר נהדר בספרי ילדים - עם נכסי צאן ברזל של שירים שהולחנו כמו האלבום "הכבש השישה-עשר" - וגם כפזמונאי פורה ביותר שכתב שירי אהבה ושירים אנטי-מלחמתיים שכולנו אוהבים לשיר שוב ושוב כמו "מקום לדאגה" ו"הנסיך הקטן מפלוגה ב'" וכמובן כמתרגם וכסאטירקן.

אבל מעטים, אם בכלל, התייחסו אליו כמשורר פֶּר-סֶה וכסופר, והוא היה כזה. הוא היה משורר טוב מאוד וסופר ראוי ביותר. לא אני אומר את זה אלא גדולים וטובים ממני. מי שהבחין ראשון בכשרונו הפואטי כמשורר היה לא אחר מאשר נתן אלתרמן שכתב לו על ספר שיריו הראשון בעל השם המינימליסטי כל כך "כמה מילים" (תרבות וחינוך, 1968; מהודה שנייה, זמורה-ביתן-מודן, 1977) בזו הלשון: "יש בספרך ליריקה שקטה ועמוקה, כל כך כבדת ראש וכל כך צעירה גם יחד, ויש משחק קוסם ושופע חן, שאינו מגיע מעולם לידי אותה התפנקות מיתממת ומצטעצעת שדוגמותיה רבות כל כך. יש בספרך מקומות רבים שבהם אנו רואים בפועל ממש את השירה כשהיא מחשבה (ולא כשהיא קמטי מצחו של המחבר), את השירה כשהיא שחוק, את השירה כשהיא חישוף ואת השירה כשהיא מסֵכה, ובקיצור - את השירה כשהיא שירה". מדויק ביותר כמו שרק אלתרמן יכול היה להיות.

גפן ידע גם לספר סיפור. הוא עשה זאת על הבמה במיני דלקומים שנונים, חרוזים, בלדות ופסבדו-מקאמות, אבל הוא ניסה לעשות זאת ואף הצליח בהיקף של רומנים. ספרו הטוב ביותר לדידי כסופר הוא "אישה יקרה" על אמו שהתאבדה, אביבה לבית דיין, אחותו של משה דיין. ספר זה, בדומה למה שאלתרמן כתב, חושף ומכסה כאחת ברגישות רבה.

זהו "ממואר", מן היפים שקראתי בעברית, על מבוגר שנשאר בעל נשמה של ילד כי לא הייתה לו ילדות בריאה ובגלל זה אולי קל היה לו לכתוב שירי ילדים כל כך יפים, כי כדי לכתוב כמו גפן או כלאה גולדברג לפניו לא צריך ילדים משלך בהכרח אלא להישאר בנפשך תמיד ילד.

וגם הצד ה"פמיניני" שנפגם ונפגע בתוך חברה מליטריסטית זכרית מעריצת גנרלים בדמות משה דיין נגלה באופן לירי ועדין ביותר בספר זה. הספר מצליח להעביר אישה שחייתה בכפל דמות: מחד גיסא החלוצה הצעירה, היפה והחזקה מנהלל ובִפְנים, בינה לבינה, אישה כבויה שלא הגשימה את חלומותיה ולא חייתה על פי רצונה.

על העטיפה מצוירת אימא במבי ובמבי, דהיינו איילה חובקת עופר ולאם יש רטייה על העין המרפררת לדוד משה דיין, וגם מסמלת את הפצע הנפשי של האם.

עוד ספרים משמעותיים בפרוזה של גפן הם הרומן החברתי בעל השם השנון "חומר טוב" המהדהד סמים ורוקנרול, עשו אהבה ולא מלחמה, ומנסה לתאר את דורו של גפן עצמו, וכן רומן הביכורים שלו בעל השם הילדותי והקסום "שיני חלב - רומן בוסר", וגם "רומן אמריקאי", שבו אל הישראליות המתיילדת יוצק גפן את אהבתו לסופרים אמריקאים בוטים וישירים מבחינה סגנונית כמו ג'יי די סלינג'ר שכתב את "התפסן בשדה השיפון" המוכר.

יכולת נדירה להיטמע בתרבות זרה

גפן אהב את את התרבות האמריקאית בכלל ואת ניו יורק בפרט. ההערצה שלו למשורר הרוק בוב דילן הביאה אותו לתרגם משיריו לעברית, למשל "אדוני המלחמה", או "אני אשתחרר". ככלל, לגפן הייתה יכולת נדירה, הן ביצירתו והן בתרגומיו להיטמע בתרבות זרה ולמוץ ממנה את לְשדה, להבין, ולא באופן פלקטי, את העיקר שבה מבחינת המעשה האמנותי, ולתווך לנו אותו כישראלים.

הדוגמה הנודעת לזה היא כמובן האלבום האלמוֹתי "האישה שאיתי" שתרגם ועיבד לדויד ברוזה מן התרבות הלטינית-ספרדית, וכלל שירים בלתי נשכחים כמו "סיגליות". הוא הבין בחושיו את רוח התרבות. כך עשה גם לווולדימיר ויסוצקי מרוסית בתרגום לשיר "טמבל" שמבצע בעברית ארקדי דוכין וכן לשירים אנגליים שהתאים לקולו המלטף של אריק סיני כמו "בסוף מעגל" ו"אני ילד ירוק".

אמנם גפן בסגנון שירתו רחוק מאוד מאלתרמן הרומנטי, הסימבּוליסטי, הארכיטיפּי והבּארוקי, זה המילולָיין היודע בעברית עשירה לחרוז אימג'ים סתומים וחידתיים. גפן, להפך, הוא אמון על השיר הפשוט, השיר המידבּר אליך בגובה העיניים. דומה גפן למשוררים כמו ז'אק פְּרווֶר בספרו "מילים", או לשנסוניירים כמו ז'ורז' בראסנס או ז'ורז' מוסטקי, או שירתו היומנית והמחאתית של ברטולט ברכט.

גפן פינת אלתרמן

אך במקום אחד אלתרמן וגפן כן נפגשים פואטית מעבר לשירי הילדים, באהבת הבלדה. בלדה היא שיר עלילתי והמקבילה בספרות המודרנית שלה היא הסיפור הקצר, בעוד שהמקבילה של האֶפּוֹס או הסאגה היא הרומן, והמקבילה של האידיליה והפואמה, שיר האווירה באשר הוא, היא הנובלה.

אלתרמן כתב את אחת הבלדות היפות בספרות העברית, הלוא היא השיר המולחן "לילה לילה" וכמובן תרגם בהיקף של ספר את הבלדות האנגליות והסקוטיות הנודעות. גם יהונתן גפן כתב את אחת הבלדות היפות המושרות בעברית "בלדה לחדוה ושלומיק" המובססת על ספרו של אהרן מגד "חדוה ואני" ושימשה כשיר הנושא לסדרת הטלוויזיה החלוצית ב-1971: "ללכת אל, ללכת מ / ללכת כי כולם הולכים / מה זה בעצם משנה / ממה בעצם הם בורחים".

הנה לסיום הרשימה העצובה הזאת בלדה יפהפייה ופחות מוכרת של גפן הנקראת "בלדה על שני כלבים וחופש אחד" מתוך הספר "בעיקר שירי אהבה" (כנרת זמורה דביר, 1983), שיר שאני כל כך אוהב. להתראות יהונתן.

כְּשֶׁהָיִיתִי גּוּר הַכֹּל הָיָה בָּרוּר

מִתַּחַת לַכֶּרֶס שֶׁל אִמָּא הַכַּלְבָּה,

הָיִיתִי מִתְפַּנֵּק, נוֹבֵחַ וְיוֹנֵק,

חָפְשִׁי מְכַשְׁכֵּשׁ זְנַבְנָבִי לְכָל מִי שֶׁבָּא.

גָּדַלְתִּי לִי לְאַט, עוֹשֶׂה עַל הַמַּרְבָד

עַד שֶׁהִגִּיעַ שׁוֹטֵר וְאָמַר עִם אֶקְדָּח:

"הַדּוֹבֶּרְמָן הַזֶּה הוּא מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד

תִּרְאוּ הוּא יִגְדַּל וְיִהְיֶה כֶּלֶב שְׁמִירָה מְשֻׁבָּח!"

עָבַרְתִּי אִמּוּנִים וּמֵאָה חִסּוּנִים.

לָמַדְתִּי לִהְיוֹת עֶבֶד מְמֻשְׁמָע,

שֶׁמְּנַשֵּׁק יָדָם שֶׁל כָּל הָאֲדוֹנִים

וְנוֹשֵׁךְ שַׁרְווּלִים בְּמִין צַיְתָנוּת מְדֻמָּה.

יוֹם אֶחָד שָׁחוֹר, לָקְחוּ אוֹתִי לִשְׁמֹר

עַל בֵּית-סֹהַר נִדָּח בְּמָקוֹם אַחֵר.

סִדְּרוּ לִי מְלוּנָה עִם עֶצֶם בַּפִּנָּה,

וְשַׁרְשֶׁרֶת מִצַּוָּארִי עַד לָעַמּוּד בַּגָּדֵר.

עָמַדְתִּי שָׁם כָּבוּל מוּל שַׁעַר שֶׁנָּעוּל,

חוֹמוֹת הַכֶּלֶא סָגְרוּ אוֹתִי בְּתוֹךְ.

אָמְרוּ לִי: "אַתָּה תִּנְבַּח עַל כָּל מִי שֶׁיִּבְרַח,

וְלִפְעָמִים נַרְשֶׁה לָךְ לִנְשֹׁךְ".

מַנְעוּלִים חוֹרְקִים, צִלְצוּל שֶׁל אֲזִקִּים,

בֵּין גַּגּוֹת מֻקָּפִים בְּמִגְדָּלִים.

אֲנִי זוֹקֵף אָזְנַי, מַקְשִׁיב לַמֶּרְחַקִּים,

פִּתְאוֹם יְבָבָה שֶׁל סִירֶנָה צוֹרַחַת אֵלַי בְּגַלִּים.

אוֹר גָּדוֹל הִתִּיז וְהָרַמְקוֹל הִכְרִיז:

" "הַקְשִׁיבוּ הַקְשִׁיבוּ! מְדַבֵּר הָרַבְפַּקָּח!

תֵּצְאוּ אֶל הַשָּׂדוֹת וְתִתְפְּסוּ עֲמָדוֹת,

אָסִיר מִסְפָּר אַלְפַּיִם מֵאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בָּרַח!"

סוֹהֵר צָעַק אֵלַי: "תִּתְפֹס תַּ'בֶּן זוֹנָה!"

וְצֵל מֻכָּר חָלַף וּבָא מִמּוּלִי,

גַּם בְּמַדָּיו נִדְבַּק מֵרֵיחַ הַמְּלוּנָה,

לְצַוָּארוֹ שַׁרְשֶׁרֶת בְּדִיּוּק כְּמוֹ זֹאת שֶׁלִּי.

הָיִינוּ שְׁנֵי צְלָלִים כְּבוּלִים וְאֻמְלָלִים,

הוּא לִטֵּף אֶת גַּבִּי וְלֹא זַזְתִּי מִמְּקוֹמִי.

וְכָל הַסּוֹהֲרִים מֵרוֹבֵיהֶם יוֹרִים

בְּלִי לִרְאוֹת עַל מָה וְמוּ וְמִי.

כַּדּוּר אֶחָד הֶחְטִיא, קָרַע אֶת שַׁרְשַׁרְתִּי,

וְהַשֵּׁנִי נִתְקַע עָמֹק בְּרַגְלִי,

וְהָאָסִיר אִתִּי, שָׁרַק לְעֻמָּתִי,

אָז צָלַעְתִּי מַהֵר אַחֲרָיו אֶל הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי.

וְאִם תִּרְאוּ זָקֵן יוֹשֵׁב וּפוֹרֵט מַנְגִּינָה

עַל גִּיטָרָה עִם כֶּלֶב צוֹלֵעַ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,

תֵּדְעוּ שֶׁפַּעַם שְׁנֵיהֶם נִכְבְּלוּ בְּאוֹתָהּ הַמְּלוּנָה,

וְהַיּוֹם הֵם קְשׁוּרִים זֶה לָזֶה בְּאוֹתָהּ הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

רָצִים יְחֵפִים וְנוֹבְחִים לַיָּרֵחַ,

זָנָב בְּזָנָב וְיָד בְּיָד.

רָצִים יְחֵפִים וְנוֹבְחִים לַיָּרֵחַ,

שְׁנֵי כְּלָבִים וְחֹפֶשׁ אֶחָד.