צילום: Shutterstock
מילדות, התקשה העיתונאי ג'יימס נסטור לנשום. מחלות שונות של דרכי הנשימה חנקו אותו לסירוגין. אחרי שנים שבהן התמודד עם מחלות ריאות קשות, הוא הגיע לסדנת מדיטציה. על פי עדותו, חייו היו צל חיים אז. הוא עבד מעט מאוד, אכל בקושי והקדיש את יתר זמנו לצרוך חמצן.
● דוד השמש, ההורמון המהפכני ומה חשב דוד בן גוריון על המחשב הראשון: חזרנו למחקרים מקום המדינה
המדיטציה גרמה לו להרגיש טוב יותר. סוף סוף הוא אפילו הרגיש כשיר לקבל על עצמו משימה עיתונאית בחו"ל: נסיעה ליוון להתחקות אחר עולמם של הצוללים החופשיים, אלה שיכולים להישאר דקות ארוכות מתחת למים בעומקים חריגים, ללא ציוד צלילה, בזכות סדרת אימונים לריאות.
המדריכה של הצוללים ביקשה לשכנע את הקבוצה, ואת נסטור, שכמו ש"אנחנו מה שאנחנו אוכלים", אנחנו איך שאנחנו נושמים. "מספר הדרכים שבהן אפשר לנשום אינו נופל ממספר המאכלים שאפשר לאכול, וכל דרך שננשום בה תשפיע על הגוף שלנו בדרכים אחרות", היא אמרה.
המשתתפים בקורס סיפרו על סגולות שינוי הנשימה: אחד הפחית במשקלו, אחר נרפא ממחלה מידבקת, ומשתתף אחר הגדיל משמעותית את קיבולת ריאותיו. נסטור נדלק והחל לחפש בספרות המדעית תיעוד רשמי של סיפורים כאלה. הוא מצא ספרות עשירה, אבל עתיקה, בת מאות שנים. בספרות המדעית המודרנית, לא יוחסה כל חשיבות לצורת הנשימה.
אך חפירה עמוקה יותר בספרות המדעית העלתה רמזים לכך שאולי כן יש משמעות לאופן הנשימה, ורובנו לא עושים את זה מספיק טוב. נסטור כתב על הממצאים האלה בספר "נשימה - איך איבדנו את היכולת לנשום נכון וכיצד נוכל לתקן זאת למען עתידנו", שיצא לאור בארה"ב ב-2020 והיה לרב-מכר. לאחרונה, הוא יצא בתרגום לעברית בהוצאת מטר. הוא מבטיח לנו שם גדולות ונצורות אם רק נדע כיצד לנשום.
"נשימה מאפשרת לנו לפרוץ אל תוך מערכת העצבים שלנו, לשלוט בתגובה החיסונית שלנו ולשקם את בריאותנו", כותב נסטור. "שינוי צורת הנשימה יעזור להאריך את חיינו, לא חשוב מה נאכל, כמה נתאמן, כמה עמידים הגֵנים שלנו, כמה רזים או צעירים או חכמים אנחנו ‐ דבר מזה לא ישנה אם לא ננשום נכון".
לא כל האמירות האלה זוכות להסכמה בקהילה המדעית, אבל נסטור מביא מספיק מחקרים שתומכים בהן, כדי שלא ניתן יהיה להתעלם לחלוטין מהרעיון.
יותר מקום למוח, פחות מקום לנשום
הצרה הגדולה שאליה מפנה הספר היא נשימה דרך הפה, ונסטור משוכנע שקשיי הנשימה שמהם סבל לאורך השנים קשורים לשינויים במבנה הפה. הוא מצטט את מחקריה של ד"ר מריאנה אֶוַונס, אורתודונטית וחוקרת שיניים, שצילמה גולגלות עתיקות והראתה שפתחי האף בהן גדולים משמעותית מאלה שלנו. הפיות שלהם היו גדולים, והשיניים ישרות, בניגוד לבני האדם המודרניים, שאצלם הפה קטן יותר והשיניים לפחות קצת עקומות. לא נעים להגיד, אבל בני אדם הם המין היחיד בעולם שסובל מהבעיה הזאת.
לשינויים שקרו לפרצוף שלנו היו גם סיבות טובות. מבנה הראש של בני האדם משאיר מקום רב יותר למוח. הוא גם מאפשר לנו להפיק את הקולות שבאמצעותם אנחנו מדברים. אבל היה לו מחיר: קושי בנשימה דרך האף.
40% מהאוכלוסייה, טוען נסטור, נושמים בעיקר דרך הפה בגלל אלרגיות, אף סתום כרונית ובעיות של מבנה עצמות הפנים. כאשר דרכי האוויר חסומות, קל יותר לחיידקים להתפתח בהן, והחיידקים מגרים את האף ליצירת גודש נוסף. זה מעגל האימה של האף הסתום.
הניסוי שתוצאותיו שנויות במחלוקת
מה קורה כשהאף סתום ונושמים דרך הפה? צרות גדולות, כפי שטוען פרופ' ג'איאקר נאייק מאוניברסיטת סטנפורד, מומחה לניתוחי ראש וצוואר, במיוחד בניתוחי סינוסים. נאייק החליט לבצע ניסוי בנסטור ובנבדק נוסף, חובב הצלילה החופשית אנדרס אולסון: הוא ימנע מנבדקיו לנשום דרך האף במשך עשרה ימים, ואז ימנע מהם לנשות דרך הפה, ויראה מתי הם בריאים יותר.
בלילה הראשון לניסוי, גדל היקף נחירותיו של נסטור ב-1,300%, והן תפסו 75 דקות מזמן השינה. כמו כן, הוא סבל מארבעה אירועי דום נשימה בשינה. בלילה האחרון כבר נרשמו גידול של יותר מ-4,000% בנחירות ו-25 אירועי דום נשימה. הוא מתאר כיצד גרונו ניחר מן הנשימה נטולת הפילטרים דרך הפה בלבד. לחץ הדם שלו עלה משמעותית, לרמה מסוכנת. הדופק שלו היה מהיר יותר. חום הגוף היה נמוך יותר. הוא התעורר בלילה כשפיו יבש והוא זקוק לנוזלים. ההתעוררויות התכופות הללו מנעו ממנו להגיע לשינה עמוקה. ידוע היום, וזה כן קונצנזוס מדעי, שדום נשימה בשינה מגביר את הסיכון למחלות לב, השמנה, הפרעות קשב, דיכאון, אין אונות ועוד.
נסטור מדווח שבתקופת ניסוי הנשימה, הוא איבד מהצלילות המנטלית שלו. בעבר תועד שאנשים שנושמים דרך הפה סובלים יותר מהפרעות קשב. מחקר מ-2013 הראה הבדלים ברמות החמצן באונה הקדמית של המוח, כאשר נושמים דרך האף לעומת הפה.
בנשימה דרך האף, אנחנו מסוגלים לספוג יותר חמצן מהאוויר. נסטור מצטט מחקר שנערך בספורטאים והראה שכאשר הם נדרשים לנשום דרך הפה, הסיכוי שלהם לעבור למצב של נשימה אנאירובית, כלומר יצירת אנרגיה בתאי הגוף ללא צריכת חמצן, הוא גבוה יותר. פעילות גופנית תוך נשימה אנאירובית היא מתישה יותר. ייתכן שניתן יהיה לשפר ביצועים של ספורטאים אם הם רק יקפידו לנשום דרך האף, כפי שמאמני כושר רבים ממליצים.
בשלב הבא של הניסוי, נסטור התבקש לנשום מן האף בלבד ככל האפשר, והוא עשה זאת על ידי סגירת הפה באמצעות פלסטר קטן, כל זמן שלא היה זקוק לפה למטרות אחרות, ובעיקר בשינה. בשלב הזה, כפי שהוא מדווח, לא היו לו כלל אירועי דום נשימה בשינה. הוא הסיק כי ההכרח לנשום דרך האף פשוט "סידר" את הבעיה שלו.
הפתרון הזה שנוי מאוד במחלוקת. רופאים חוששים שהמטופלים ייחנקו מקיא בלילה משום שלא יוכלו לפתוח את פיהם או שהם ידביקו פלסטרים על הפה במקום לקבל אבחון רפואי. נסטור עצמו הודה בראיון לכתב העת "Sleep Review" שיש סיבות רבות לדום נשימה בשינה, לא רק נשימה דרך הפה. רק חלק מהמטופלים ירוויחו מהקפדה על נשימה דרך האף. וחלק פשוט אינם מסוגלים לעשות זאת.
תעלומת הזיקפה של האף
בכל זאת, מוסכם שמומלץ לנשום דרך האף. אבל מאיזה נחיר? על זה כנראה לא חשבתם. "מחזורים נזליים" הם השם שניתן לתופעה המוכרת למדע שבה לעתים נחיר אחד פתוח יותר ולעיתים האחר, והם מתחלפים ביניהם במחזוריות. אבל לשם מה? המדע רק מתחיל לגלות זאת.
מתברר שחלל האף מצופה ברקמה זקפתית, דומה לזו שמכסה את הפין ואת הדגדגן. עוד מתברר, כפי שטוען נסטור, שכאשר אנחנו מגורים מינית, גם האף שלנו חווה סוג של זקפה - אצל אנשים מסוימים עד כדי התעטשות או קושי לנשום. גם בלי קשר לעוררות מינית, הרקמה הזקפתית הזאת מאפשרת לנחיר אחד להיסתם ולאחר להתרחב על פי הצורך.
ומהו הצורך? כאן מתחילות המחלוקות. נסטור מצטט מחקרים ראשוניים קושרים נשימה מנחיר ימין (עבור ימנים) לעירור המערכת הסימפטית, המזוהה עם דריכות, בעוד שנשימה דרך נחיר שמאל מעוררת את המערכת הפרה-סימפטית, זו המזוהה עם רגיעה. איך זה יכול להיות? כי כל נחיר מזרים יותר חמצן לצד אחר של המוח.
המטרה היא להגיע לאיזון בין המערכות. מחקרים ראשוניים הראו שתרגול מכוון של נשימה מנחיר אחד בלבד, ואז נשימה רק מן הנחיר השני, הובילו לירידה ברמות הסטרס ולביצועים ספורטיביים טובים יותר. אלה תרגולים שקיימים כבר שנים רבות בעולם היוגה, אבל רק לאחרונה ישנו עניין מדעי בהם.
לצד המחקרים שנסטור מצטט יש מחקרים נוספים שבוחנים הסברים אחרים, למשל שאנחנו רוצים לתת לנחיר אחד "לנוח" כדי למנוע התייבשות, או שהמחזוריות מעודדת אותנו להחליף תנוחות גוף בשינה, כדי לקלוט יותר חמצן מן הנחיר הפעיל, וזה מונע פצעי לחץ.
ריאות גדולות, חיים ארוכים
נעזוב לרגע את האף ונשאל: האם אפשר להאריך חיים באמצעות הגדלת קיבולת הריאות? נסטור טוען שזהו אחד המדדים הגופניים הנמצאים במתאם הגבוה ביותר עם אריכות ימים, על פי נתונים ממחקר פרמינגהם המפורסם - מחקר אורך שנועד למצוא גורמי סיכון למחלות. "הם אספו נתונים שנמדדו בקרב 2,500 נבדקים, וגילו שככל שהריאות היו קטנות יותר ויעילות פחות, כך חלו הנבדקים מהר יותר ומתו", כותב נסטור בספרו. "בשנת 2000 ערכו חוקרים באוניברסיטת באפלו מחקר דומה, ביותר מאלף נבדקים. התוצאות היו זהות".
ירידה בקיבולת ריאות נחשבת תהליך טבעי בהזדקנות, אך זה לא חייב להיות כך, טוען נסטור. "מבוגר טיפוסי משתמש בשיעור קטן עד כדי עשרה אחוזים מטווח היכולת של הסרעפת בשעת הנשימה, פעולה שמעמיסה עומס יתר על הלב, מעלה את לחץ הדם וגורמת לאוסף שלם של בעיות זרימת דם", הוא כותב. אחרי נשימה שטוחה לאורך שנים, הסרעפת שלנו מתנוונת.
נשיפה מלאה תפעיל אותה טוב יותר. לדוגמה, אם נספור בקול רם כשאנחנו מוציאים אוויר ונמשיך בכך עד שלא נוכל יותר, נרגיש אחר כך את שריר הסרעפת. זה תרגיל לא רע גם לרצפת האגן. אפשר לנשוף החוצה גם דרך שפתיים מכווצות, כמו לשריקה. זוהי טכניקה מוכרת בפיזיותרפיה, שמבקרי ספרו של נסטור הופתעו לגלות שאינה מוזכרת בו.
מי שפיתח את השיטה של הנשיפה המלאה היה מורה לזימרה ומנצח מקהלות בשם קרל סטאו, שלימד כך זמרי אופרה להרחיב את קיבולת ריאותיהם. הוא גויס לשחזר את ההצלחה גם במערכת הרפואית, אף שלא הייתה לו השכלה רשמית בתחום, והוא אימן גם ספורטאים.
לנשום החוצה את השומן
לנשיפה עשוי להיות גם תפקיד בסילוק תוצרי שומן מהגוף. אם חשבנו שבתהליך הרזיה השומן הפוך לחום, אז מתברר שזו לא התשובה המלאה. התאים מתפרקים והחלק הפחמני בחומצות השומן הופך לפחמן דו חמצני המסולק דרך הנשיפה.
האם שליטה בכמות הפחמן הדו חמצני שאנחנו נושפים תעזור לנו לרזות? ובכן, לא. נשימה נכונה תעזור לנו אולי להיות רגועים יותר ולישון טוב יותר, שהם כשלעצמם בהחלט יכולים לתרום להפחתה במשקל, אבל אנחנו לא יכולים לנשום החוצה את השומן באופן מכוון.
בכל זאת, יש משמעות לרמות הפחמן הדו חמצני. נסטור מתאר מחקר שלפיו שרירים שאנחנו משתמשים בהם יותר צוברים יותר פחמן דו חמצני ולכן מושכים אליהם יותר חמצן. זה אוקסימורון - דווקא הימצאות יותר פחמן דו חמצני בשרירים מושכת יותר חמצן, בעוד נשימה של חמצן נקי מבלון חמצן לא משנה את כמות החמצן בשרירים בכלל, טוען נסטור. טענתו היא שנשימה איטית שומרת יותר פחמן דו חמצני בתאים ובמחזור הדם, ולכן מושכת יותר חמצן לתאים ומשפרת את פעילות התאים ואת הביצועים הספורטיביים.
עם פרסומו, הספר של נסטור זכה לכמה ביקורות, בעיקר על החלק שבו הוא טוען שלנשימה נכונה השפעות ישירות על העיכול ועל מערכת החיסון ומציע טכניקות נשימה שעלולות להיות מסוכנות. עוד נטען שבמחקר הנשימה שנסטור עצמו השתתף בו קשה לנטרל את אפקט הפלצבו. עם זאת, ההשפעות החיוביות של נשימה דרך האף, נשימות עמוקות וקשובות, והחשיבות של מניעת דום נשימה בשינה כבר קיבלו גושפנקה מדעית.
תסמונת האף הריק שמשגעת מטופלים
נסטור שם בספרו דגש רב על צרת האף הסתום, אולם ניסיונות לפתוח אפים סתומים בניתוח הובילו לתופעה מסתורית: מטופלים חווים את האף שלהם כפתוח יותר מדי, וזה מחרפן אותם.
מנתחים אמנם מסירים כמות מזערית ממש של רקמה, אבל חלק קטן מהמטופלים מדווח שהאף מרגיש ריק. הם מוטרדים מכך שהם אינם יכולים להרגיש את האוויר עובר דרך האף, ומשום מה הדבר גורם לתחושה של חנק. השיבוש הזה לפעמים מתבטא גם בתחושה של קהות חושים, אפילו קהות רגשית.
"הכול בראש", אומרים רופאים ומציעים פשוט לנשום מהפה, אבל הצטברו כמה סימנים לכך שמדובר במצב עם שורשים פיזיולוגיים. בעקבות עדויות של מטופלים, פיתח רופא בשם סטיבן האוזר שתל המשחזר את הרקמה החסרה. מדובר בהליך יקר, אבל המעטים שעברו אותו דיווחו על תוצאות טובות. האוזר ופרופ' נאייק גם מטפלים לעתים באמצעות הזרקת חומרים ממלאים לאף, וגם לכך יש אפקט חיובי, אם כי גם במקרה הזה ייתכן שמדובר באפקט פלצבו.
כיוון שהמטופלים סובלים מחוסר שינה, עצבנות ואובססיה לאף ה"ריק", ומתוסכלים מכך שלא מאמינים להם ואפילו צוחקים עליהם, הקהילה הרפואית מתקשה רגשית לטפל בהם. זהו מעגל היזון שלילי, כי כשהמטופלים נראים כל כך מדורדרים רגשית, קל לרופאים להניח שהתסמונת היא רק במוח שלהם, ולא באף. ואולי היא בשניהם, כי האף כל כך קרוב למוח, שאולי הניתוח בכלל פגע במשהו עצבי. הסבר אפשרי אחר הוא שכאשר האף פתוח מדי והמטופלים לא חשים את האוויר זורם דרכו, המוח מפרש זאת כמחסור בחמצן ומגיב באזהרה על חנק.