טוויטר. הצורך בהגנה מפני התחזות לאנשי ציבור הוא אקוטי / צילום: Associated Press, Mary Altaffer
יצחק בומבך הוא בוגר תואר במשפטים באוניברסיטת תל אביב, לשעבר מתמחה בבית המשפט העליון. דן בומבך הוא בוגר תואר במשפטים באוניברסיטת בר־אילן
לאחרונה התפרסם כי השר יריב לוין הגיש תלונה למשטרה נגד מפעילי חשבון טוויטר שהתחזו אליו, וכך עשה גם ח"כ משה גפני מספר ימים לאחר מכן. חשבונות אלה התייחסו בשמם של הפוליטיקאים לנושאים שעל סדר היום.
גפני ולוין אינם לבד: בשנים האחרונות נפתחו חשבונות מתחזים ברשתות לדלאי לאמה, לנשיאי ארה"ב, לשופטים מכהנים, למייסד פייסבוק, לפעילים חברתיים, למגישי חדשות, לספורטאים - והרשימה ארוכה. לפעמים ההתחזות אף נעשית "סתם" לאדם מסביבת המתחזה.
השימוש בדמותו של מושא ההתחזות מאפשר הפצה רחבה יותר של המסר ומסייע ללכידת תשומת־לב הקוראים, שפעמים רבות מייחסים את הפרופיל ואת התכנים המועלים בו למושא ההתחזות.
אין מזור למי שנפגע
בחינה של המסגרות החוקיות הקיימות בישראל ובעולם מעלה כי אין כיום מסגרת נורמטיבית שמספקת מזור לאדם אשר משתמשים בזהותו ברשתות החברתיות. המבנים החוקיים הקיימים אינם מותאמים להתפתחות המהירה של הרשתות החברתיות ולסכנות הטמונות בהן עבור האדם שאליו מתחזים.
כך למשל, ההתחזות לשר גפני לא כללה דבר שאמור לבזותו בעיני הציבור: הפרופיל ציטט אמירות אותנטיות של השר, העלה תמונות משמחות משפחתיות שלו, תקף את הממשלה כשגפני נמנה עם האופוזיציה, וכעת הוא תומך בצעדיו כשר. על כן, גפני אינו יכול למנוע את הפרסום מכוח חוק איסור לשון הרע. כמו כן, מפעיל החשבון אינו פועל בשם עצמו ואינו פועל לשם גריפת רווח כלכלי - על כן, הזכויות של גפני לפרטיות ולפרסום, כפי שהן מוגדרות כיום בחקיקה המערבית, אינן מגנות עליו.
נראה כי אפילו החוק הפלילי אינו מגן על גפני מפני התחזות - כיוון שיסודותיו מוכוונים להגנה על צדדים שלישיים שנפגעים מההתחזות כשהם נותנים טובת הנאה שהגיעה למושא ההתחזות - למתחזה. אם כן, חרף העובדה שמפעיל החשבון אינו גפני - ואפילו אם אין לאחרון משתמש ברשתות חברתיות כלשהן, כחלק מתפיסת עולמו - ככל הנראה אין ביכולתו החוקית למנוע זאת.
לאזן בין זכויות
לאור הפגיעה הנגרמת בעצם ההתחזות, לחירותו של האדם ולזכותו לכבוד, ראוי שמושא ההתחזות יוכל לקבל, במקרים המתאימים, סעד משפטי שימנע התחזות אליו. כלי משפטי כזה יצטרך לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכויותיו של מושא ההתחזות. בתוך כך, יש להתחשב במאפייניו של מושא ההתחזות (אין דינו של פוליטיקאי, שבחר להיות בלב הביקורת הציבורית - כדינו של אדם מהיישוב אשר מתחזים אליו ומנצלים את מוּכָּרוּתוֹ בסביבתו הקרובה) ובמידת ההשפעה על צדדים שלישיים אשר נחשפים להתחזות.
לצורך כך ראוי לבחון אחת מתוך שתי חלופות: אפשרות ראשונה היא התאמת זכות משפטית קיימת - דוגמת הזכות לפרטיות, לאתגרים הטמונים במרחב הרשתות החברתיות. לחלופין, ניתן לפתח זכות חדשה, "הזכות לזהות ציבורית אותנטית", המגנה על יכולתו של אדם לשלוט בפעולותיו המשתקפות בפני הציבור.
ונדגיש: ההצעה אינה קוראת להמשגת זכות להשתקף בצורה האידאלית. ביקורת היא מבורכת וחשובה, ודאי כשעסקינן באנשי ציבור. אך אל לנו כחברה לכפות על אדם התנהלות ציבורית שהוא לא בחר בה.