סניף של סופר־פארם / צילום: בר - אל
רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות
מרכז ישפרו היה עמוס. טורים של מכוניות הבהבו בנוירוטיות בניסיון למצוא חניה. אחרי חיפושים ארוכים חניתי מול מחסני חשמל. החניה הייתה רחבה מהרגיל וחשבתי שהנה, בעזרת השם, מישהו כבר יודע שאני עומדת להתרחב.
בסופר־פארם חלפתי על פני שורת הבשמים ושורת האיפור ושורת הפלסטרים והצבעים לשיער והדיאודורנטים והקונדומים, והגעתי בשעה טובה לרוקח.
● פיצוץ החללית של SpaceX לקח את הטירוף של מאסק עוד צעד קדימה | רעיון
● רגילים להתמקד במטרה? נסו מדי פעם לשוטט ללא תכלית | סרנדיפיטי
● מה קרה כשניסיתי להיות שוביניסטית בחנות הכי גברית שיש | קניתי
אישה אחת עמדה לפניי בתור ותפקדה על תקן באפר ביני לבין הבושה שתכף תגיע. אמרתי לרוקח שאני צריכה את הכדור של היום שאחרי. "פוסטינור", הוא אמר, ושלף חפיסה ורדרדה. "העניין הוא", גמגמתי, "פשוט לא נראה לי שבגילי צריך, כלומר עוד יש לי... אבל אולי אני מגזימה?".
הרוקח אמאר הציץ מבעד לזגוגית על השיער הלבן שלי ועל הקמטים ועל הסווטשירט סלש פיג'מה ועל הלאות הכללית, וראיתי שגם הוא חושב שיש מצב שהגזמתי. אחר כך הוא חייך חיוך טוב וחמוד ומבין, ואמר בקול רך שזה לא מסוכן אם לוקחים פעם ב... ושאם אני רוצה להיות לגמרי בטוחה אז אולי באמת כדאי לבדוק. "כמה זה?", שאלתי. "98 שקל", הוא אמר. "על כדור אחד?", השתנקתי, "יותר זול ללדת!".
אמאר צחק ואמר שככה זה. "יש אחד יותר זול של חברה אחרת, אבל אין להם במלאי, ויש אחד עוד יותר יקר שעובד אפילו חמישה ימים מהאירוע". אחרי ששילמתי הוא סגר את החלון ופרש שטיח קטן על הרצפה להתפלל. אני יצאתי הביתה כדי לגלות מה עלה בגורל הרחבת המשפחה.
בדרך הביתה נזכרתי שגם טמפונים אני צריכה, למקרה שזה לא היה המחזור האחרון שלי, אז עצרתי במכולת של קובי, ליד הבית. קובי ממדף את הטמפונים גבוה מעל הסיגריות, בקיר מאחורי הקופה. כמה נשים אני מכירה שיכולות להושיט יד לגובה שני מטר? אולי אחת. אני בטח לא היא. 1.59 מטר ביום טוב (שזה לא היום).
"קובי, אני יכולה טמפונים?", אמרתי, והוא ענה "בטח, כפרה, תכווני אותי איזה". והוא עמד ככה עם היד מתוחה באוויר, מרחפת מעל הטמפונים מיני ואמרתי "קר קר", והוא הזיז את היד לכיוון המיני פלוס ואמרתי "מתחמם", אז הוא הצביע על הרגולר ועכשיו כבר כל התור הפסיק לעקוב אחרי ועדת החוקה בטלוויזיה ועבר בלייב לדרמת הטמפונים. אף אחד לא נשם ממתח כשקובי עבר לאט ובהיסוס מהרגולר לסופר, ורק כשהגיע לסופר פלוס ואמרתי "חם שורף לוהט", הטור נאנח בהקלה, וכמעט מחא כפיים כמו בנחיתה.
כשחזרתי הביתה ראיתי שהאיש שלי פיזר על השולחן תמונות מאלבומים ישנים שמצא בסידורי הפסח. הוא שאל אם זה נראה לי קריפי שהוא מסתכל על תמונה שלי מגיל 16 וחושב עליי מחשבות זימה. אמרתי שזה רק חצי קריפי וחצי מתוק, בהתחשב בעובדה שהוא חשק בי כבר אז, אבל חיכה עוד שנתיים עד שהעז לעשות משהו בנידון.
חשבתי לעצמי עם כמה גרסאות שלי הוא שכב, ראבק - עם בתולה עוקצנית עם חצ'קונים ותחת מושלם, עם כלה נבוכה ומתחרטת, עם אישה צעירה מבולבלת והרה, עם אישה אחרי משכב לידה ותפרים ודלקת בציצי, עם אימא נועזת, עם אישה מותשת וחסרת ליבידו, עם אישה שחושבת על עבודה, עם אישה שחושבת על אחרים, עם אישה להוטה ובשלה וחסרת עכבות, ואיתי בגרסה המעודכנת של 2023, עם השיער הלבן והקמטים והפיג'מה והפריצת דיסק והפוסטינור.
סול אמר "תראי איזו כוסית היית ותראי איך עכשיו עוד יותר". אבל לא רציתי להסתכל בתמונות שלי צעירה. "אתה חייב לי 98 שקל", אמרתי. והוא אמר, "מה, על הפוסתינוק? גנבים, יותר זול ללדת!".