שמורת טבע | ניתוח

אתרי הטבע הפכו למקור רווח של הקיבוצים והיישובים. נחל האסי הוא הבא בתור?

ההסדר שגובש השבוע נועד להבטיח את זכות הגישה של הציבור אל האסי, אך גם מעלה את השאלה אם תושבי הקיבוץ יוכלו למקסם רווחים מהשליטה על סביבת הנחל • ההיסטוריה מלמדת כי באתרים אחרים ברחבי הארץ, זה נגמר בהכנסות של עשרות מיליונים ליישובים ולקיבוצים

נחל האסי / צילום: כדיה לוי
נחל האסי / צילום: כדיה לוי

אחרי מאבק ציבורי של שנים - מצד אחד תושבי ניר דוד, ומצד שני הציבור הרחב שאינו מתגורר בקיבוץ - גובש השבוע מתווה חדש שמסדיר את נושא גישת הציבור אל נחל האסי, "נחל המריבה", ואמור לשים סוף למחלוקות. ימים יגידו אם ההסדר יביא לשקט המיוחל, אך נשאלת השאלה "אם במצב החדש יוכלו תושבי הקיבוץ למקסם רווחים מהשליטה על סביבת הנחל.

ההסדר החדש מאפשר גישה לכלל הציבור

ההסדר, שגובש בידי צוות מיוחד במשרד המשפטים, בראשות המשנה ליועצת המשפטית לממשלה כרמית יוליס, נועד "להבטיח את קיומה של זכות הגישה של הציבור אל הנחל תוך שמירה על שגרת חיים נאותה לתושבי קיבוץ ניר דוד". הוא קובע זמנים ושעות שבהם לציבור תהיה גישה ישירה אל הנחל, מגדיל את השטח שבו יוכל הציבור לשהות ("החוף הירוק"), קובע את מספר המבקרים המקסימלי האפשרי - ומדגיש כי "הכניסה לחוף לא תותנה בתשלום". זהו כנראה החידוש החשוב ביותר בהסדר, מבחינה ציבורית.

מן הצד השני, כבר היום מתקיימת פעילות מסחרית מסוימת סביב הנחל, במסגרת חברת "תיירות ניר דוד". חברה זו, המופעלת על ידי הקיבוץ, מציעה מתחם צימרים, אתר "גלמפינג" (קמפינג בתנאי אירוח גבוהים) וביקור באטרקציות שונות באזור. שירותים אלו משולבים גם בגישה אל נחל האסי.

עניין זה היה לאחת מנקודות המחלוקת העיקריות סביב הגישה לנחל, שכן בקיבוץ ביקשו להמשיך ולאפשר רק למי שנהנה משירותי חברת התיירות של הקיבוץ לגשת לנחל, לצד תושבי הקיבוץ כמובן.

ההסדר החדש מבטל זאת ומאפשר גישה לנחל לכלל הציבור, ואף קובע כי "הפעילות המסחרית, מעבר לאירוח הכפרי, אשר חלה בשטחי הנחל וגדותיו ושאינה תואמת את זכויות הקיבוץ בשטח, לרבות הזכויות מכוח חוזה החכירה, אסורה". עם זאת, וכפי שאפשר להבין מהדברים, הפעילות המסחרית המתקיימת כבר היום תוכל להימשך.

רווחים של עשרות מיליונים מאתרי טבע

ההסדר, אם כן, מעגן לראשונה ובאופן ברור את זכויותיו של הציבור הרחב על הנחל, כמשאב ציבורי, משאב טבע. בכך הוא מוציא חלק גדול מהשליטה מידי הקיבוץ, למרות שהוא עדיין יהיה "בעל הבית" בשטח: מספר המבקרים בו־זמנית יהיה עד 50 איש, והקיבוץ יוכל להפעיל מנגנון ויסות, באמצעות רישום מוקדם, למשל.

קשה לדעת לאילו כיוונים יתפתח המצב החדש, אם אכן ייושם כפי שהוא. ייתכן שדווקא ההסדר החדש ימשוך יותר מבקרים לאזור, ויגדיל את פוטנציאל הרווח לחברת התיירות של הקיבוץ. הפוטנציאל הזה, כפי שמלמדת ההיסטוריה של מדינת ישראל, לא קטן: ישנן דוגמאות רבות של קיבוצים ומושבים שניצלו את קרבתם לאתרי טבע, ואת שליטתם בהם בפועל, לגריפת רווחים נאים מאוד. חלק לא מבוטל מהם נהנה מכך עד היום.

צילומים: כלנית אלבז מלכין,  Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב, צחי אבנור
 צילומים: כלנית אלבז מלכין, Shutterstock/ א.ס.א.פ קריאייטיב, צחי אבנור

אחת הדוגמאות המרכזיות היא אתר החרמון, אשר מנוהל על ידי מושב נווה אטי"ב מאז הוקם המושב ב־1972 - למרות שבמשך שנים רבות המשיך להפעילו ללא הסכם חכירה תקף מול רשות מקרקעי ישראל. ב־2013 נחתם הסכם חכירה חדש, שבמסגרתו הוגבלה במידה מסוימת השליטה של המושב על האתר: נקבע כי המדינה תוכל לפקח על מחירי הכניסה לאתר, וכי המושב ישלם לה 5% מההכנסות - אך ימשיך ליהנות מרווחי הפעילות של אחד האתרים המבוקשים בארץ, ודאי בימי החורף.

הנתונים הפיננסיים של האתר אינם משותפים באופן ציבורי דרך קבע, לכן קשה לדעת במדויק מהו היקף ההכנסות השנתי המתקבל מפעילותו. לכן נסתפק בחישוב "טיפש", אשר כופל את מספר המבקרים הממוצע במחירי הכניסה. אם כן, נכון להיום עולה כרטיס כניסה רגיל לאדם מבוגר המבקר באתר 42 שקלים. כרטיס כניסה למי שמעוניין לגלוש באתר, הנקרא גם "סקי פס", עולה 280 שקל.

האתר פתוח בתשלום רק בחודשי החורף, כאשר יש בו שלג והוא מתפקד כאתר סקי - כ־45 ימים בממוצע בשנה. בתקופה זו פוקדים אותו כ־300 אלף איש, שליש מהם גולשים והשאר מבקרים. חישוב פשוט, על פי התעריפים המצוינים מעלה, מביא אותנו לכ־36.5 מיליון שקל בשנה - לא כולל השכרת ציוד גלישה, שיעורים, הדרכות ועוד.

דמי החכירה מקטינים את שורת הרווח

גם אתר חמת גדר, שבעבר היה האתר המתויר ביותר בישראל, מופעל על ידי יישובים פרטיים - ארבעת הקיבוצים מבוא חמה, כפר חרוב, אפיק ומיצר שברמת הגולן. גם כאן נידרש לחישוב "טיפש", שאותו נעשה על סמך ממוצע מחירי כרטיס הכניסה בימי חול (118 שקל לאדם) ובסוף השבוע (128 שקל לאדם) - כפול כ־400 אלף מבקרים, מספר שנתי ממוצע בשנים האחרונות. כך נקבל סכום של כ־49 מיליון שקל בשנה.

יש לזכור כי כל אחד מהגורמים - הן מושב נווה אטי"ב, הן ארבעת הקיבוצים שבגולן והן ניר דוד - משלם דמי חכירה קבועים לרמ"י תמורת זכות השימוש בקרקע לפעילות התיירותית. דמי החכירה, וכך גם הוצאות התפעול, השירות, השיווק ועוד, מביאים באופן טבעי לשורת רווח קטנה הרבה יותר בסופו של דבר.

כך או כך אפשר בהחלט לומר כי בהינתן התנאים, יכול כל קיבוץ או מושב בישראל שמצליח לשים את ידו על משאב טבע ולשלוט בגישה אליו, להפיק ממנו רווחים לא מבוטלים.