שלט מחאה בחווה הולנדית: ''תורידו את הידיים מבעלי החיים שלנו'' / צילום: Associated Press, Peter Dejong
הנציבות האירופית העניקה בימים האחרונים "אור ירוק" ליוזמה יוצאת דופן של הממשל ההולנדי: להציע לאלפי חוות לגידול בעלי חיים (בין היתר עופות, חזירים ופרות) ברחבי המדינה לרכוש את העסק שלהם במלואו, בפרמיה של 20% על מחיר השוק, כדי לסגור אותו לצמיתות. לצורך כך, הממשלה מוכנה להקצות לא פחות מ־25 מיליארד אירו כדי לנסות ולפתור את מה שמכונה במדינה "משבר החנקן" וליישר קו עם הסטנדרטים הסביבתיים של האיחוד האירופי.
● "ארדואן חלש מתמיד": מיליון וחצי איש בגרמניה עשויים להכריע את הבחירות בטורקיה
● מגדל הקלפים של מדיניות החוב מתנדנד, והאפשרויות של הפד מצטמצמות | חנן שטיינהרט, פרשנות
● יחי המלך החדש: כל האחוזות והבתים של צ'ארלס השלישי
המשבר לא נוצר יש מאין. הולנד מובילה את האיחוד האירופי בפליטות חנקן, תוצר לוואי של תעשיית גידול בעלי החיים והחקלאות התעשייתית שלה. האמוניה שמכילות ההפרשות הרבות של בעלי החיים המגודלים בחוות מתאדה לאוויר ומחלחלת למי תהום, ולאחר מכן יורדת עם הגשמים על האזורים הקרובים לחוות הגידול ומזהמת את המים במאגרים התת־קרקעיים.
הולנד היא מעצמה חקלאית עולמית, והיצואנית השנייה בגודלה בעולם של מוצרים חקלאיים (לפי שווי) אחרי ארה"ב, במונחים מוחלטים. אך כאמור, התיעוש המסיבי של החקלאות וגידול בעלי חיים בה כרוך ב"טביעת רגל חנקנית" גבוהה מהתקנות ופי שלושה מהממוצע באיחוד.
עד לפני ארבע שנים, הבעיה התגלגלה מממשלה לממשלה, מדוח מדאיג אחד לאחר. אבל ב־2019, בית המשפט העליון קיבל עתירה של ארגון למען איכות הסביבה, וקבע כי אלפי חוות לגידול בעלי חיים במדינה, ובמיוחד אלו הפועלות במרחק לא רב משמורות טבע מוכרזות, פועלות למעשה בניגוד לחוק ועליהן להפחית את הפליטות או להיסגר.
החקלאים חוששים, אך הממשלה נחושה
ההשפעות של עודף החנקן והאמוניה על הסביבה משמעותיות. לדברי מומחי סביבה בהולנד, בנחלים ובאגמים הוא מעודד צמיחת אצות ומוריד את רמת החמצן באופן דרסטי, וכך פוגע אנושות בדגים ובמיוחד בהליך הרבייה שלהם. בנוסף, החנקן הופך את האדמה לחומצית יותר, הוא מעניק יתרון לצמחים מסוימים להשתלט על אזורים נרחבים ולדחוק צמחים "עדינים" יותר, כמו שרכים וטחבים המצויים ביערות הולנד. כ־160 שמורות טבע הנפרשות על פני הולנד כולה הוכרזו בעבר על ידי הממשלה, 10% משטח המדינה, ולכן האיסור על פליטות עודף חנקן למעשה משפיע על החקלאות במדינה כולה.
מאז ועד היום, הולנד סוערת בשל המשבר הייחודי. חקלאים הולנדים שחשו כי הם על הכוונת וחששו לעתידם הכלכלי והמשפחתי (לרוב בהולנד חוות לגידול בעלי חיים עוברות מדור לדור) הפגינו, חסמו כבישים, פיזרו זבל אורגני מול מבני ממשלה ומחו נגד היוזמה. הפרלמנט והממשלה דנו בנושא. כל אלה קיבלו גם ביטוי פוליטי, כשמפלגת ה־BBB המייצגת את החקלאים, גרפה קולות רבים במהלך הבחירות המקומיות.
אבל בחודשים האחרונים הממשלה ההולנדית הציגה נחישות מחודשת לקדם את הפתרון שלה, שהשרה לענייני חקלאות וחנקן, כריסטינה ואן־דר־ואל, הגדירה כ"הצעה מאוד מפתה", מונח שאומץ בתקשורת המקומית. לשיטת הרשויות, מדובר ברכישה של הפעילות החקלאית של כל חווה מזהמת שתרצה זאת באופן וולונטרי, עם פיצוי של 120% ממחיר השוק שלה.
הממשלה פירסמה רשימה של כ־3,000 חוות המועמדות לסגירה, לפי המיקום שלהן ופליטות החנקן. לפי דיווחים, חוות קטנות יותר, המזהמות פחות, או כאלה שאינן ממוקמות באזורי מפתח, יוכלו להגיש בקשה לרכישה ב־100% מהמחיר. כך, הממשלה תוכל באופן חד ומהיר להפחית את פליטות החנקן ולפתור את המשבר.
המטרה: לקצץ בשליש את מספר בע"ח במדינה
ההשלכות הצפויות של מהלך שכזה, לו הקצתה הממשלה בהתחלה 1.5 מיליארד אירו מתוך תקציב של 25 מיליארד אירו לפתרון המשבר כולו, יהיו אדירות. לפי הערכות, כמחצית מהחוות לגידול עופות, רבע מהחוות לגידול חזירים ושיעור דומה מהרפתות בהולנד ייסגרו.
הממשלה הבהירה בעבר כי היא שואפת לקצץ בשליש את מספר בעלי החיים המגודלים בשטחה. מומחים מסבירים כי ממילא מתרחש באירופה הליך הדרגתי של העברת גידול בע"ח למדינות מזרח אירופה, בהן בתי המשפט פחות רגישים לסוגיות סביבתיות, וחלק מהממשלות כלל לא אימצו יעדים סביבתיים. הממשלה ההולנדית אולי מציגה מצב שבו "ידיה כבולות", והמצב אולי כזה מבחינה משפטית, אך הדבר משרת גם אינטרסים אחרים שלה, כמו להגביר את השטחים לבנייה במדינה הצפופה.
מי שמובילה את המדיניות כעת היא שרת החקלאות והחנקן, כריסטינה ואן־דר־ואל. התכנון היה להתחיל כבר באפריל עם הצעות הרכישה (Buy-Out) למזהמים הגדולים ביותר, אך השרה נאלצה להמתין לאישור הרשויות האירופית.
כעת, לפי הפרסומים, עד סוף מאי יוכלו בעלי חוות לפנות לממשלה ולהצהיר על נכונותם לסגור את העסק תמורת הפיצוי המוסכם. באופן רשמי, יוצעו למגדלים שלוש אפשריות: לעבור מקום במדת האפשר ללא פיצוי, להפסיק את הפעילות תמורת פיצוי או להפחית דרסטית את פליטות החנקן שלהם, צעד שחקלאים רבים אמרו כי אינו אפשרי מבחינה מסחרית.
האיחוד האירופי התנה את האישור בכך שתהיה ירידה דרמטית בשחרור החנקן והאמוניה בהולנד. כלומר, שהפיצוי לא יינתן למי שעוברים למקום אחר, אלא רק למי שמחסלים את העדר וסוגרים את העסקים. "הכרחי שההפחתה בפליטות האמוניה שמושגת בעזרת כספי הממשלה לא תלך לאיבוד על ידי אישור פליטות אמוניה באזורים אחרים", כתב הנציב האחראי לעניין, "צריך שהטבע ייהנה מהתוצאות של הצעד".
ארגוני החקלאים לא פסלו את היוזמה, ורק הצהירו בשבועות האחרונים כי עליה "לאפשר למי שרוצה באמת לסגור את העסק לקבל פיצוי הולם". לעת עתה, לא ברור כמה מבעלי החוות יהיו מוכנים לסגור אותן.
הימין בארה"ב אימץ את החקלאי ההולנדי
הצעד מעורר חשש לא רק במגזר החקלאות המקומי, אלא במדינות המערביות בכלל. בבלגיה הסמוכה הפגינו חקלאים נגד יוזמות דומות, כשגם הימין הפופוליסטי בארצות הברית אימץ את מאבקם של החקלאים ההולנדים, כדוגמא לדרך שבה האידיאולוגיה הסביבתית המזוהה עם השמאל פוגעת בערכים שמרניים, כמו חקלאות מקומית. "המאבק של החקלאים ההולנדים הוא המאבק שלנו" אמר בשנה שעברה רוג'ר באנון, אחד הדוברים הבולטים בתנועה.
הפתרון ההולנדי גם מאיר שוב את התופעה המוכרת מתחום פליטות הפחמן הדו־חמצני, של "דליפת פחמן", נדידת הייצור למדינות בעלות סטנדרטים נמוכים יותר ואי־מחויבות בינלאומיות, כפי שקרה בתחומים עתירי־אנרגיה. בינתיים, השרה ההולנדית ואן־דר־ואל הביעה הבנה לקשיים של החקלאים, וקיוותה כי תהליך הפיצוי יפתור את הבעיה "לא יהיה אפשרי לפתור את המצב ללא כאב", הודתה.