ברנדה קרונין היא סופרת ועיתונאית. היא כותבת ב"וול סטריט ג'ורנל" על תרבות ואמנות
"הדבר היחיד שמשנה לי הוא שישימו לב אליי", כתב קרל לגרפלד לאמו בגיל 21, ב־1954, על סף תחילת הקריירה שלו כמעצב אופנה. "לא אכפת לי מה יגידו אנשים, כל עוד הם יגידו משהו".
המעצב הפך למגה פרסונה הודות לעבודה הממושכת שלו בחוגים חברתיים שלוקסוס וחיי פנאי הם ההעדפות שלהם. בספר "גן עדן עכשיו: החיים יוצאי הדופן של קרל לגרפלד", וויליאם מידלטון חושף את שתי התכונות הבולטות באישיות של האופנאי: איש שאפתן שפעל מאחורי הקלעים וגבר רודף תענוגות שחצן. שתי התכונות ליוו את לגרפלד עד מותו בגיל 85, בשנת 2019.
● הכירו את ה"בומבר": הז'קט הגברי שהחליף את החליפה המחויטת
● עניבות אאוט, מטפחות צוואר ממשי- אין: גברים נפרדים מהפריט הכי קלאסי בארון
● כך הפכו הנעליים של מייקל ג'ורדן ליקרות ביותר בעולם
כשכוכבו של לגרפלד דרך בשנות ה־90, ברט טנסקי, בזמנו נשיא חנות הכלבו היוקרתית "ברגדורף גודמן" בניו יורק, הריע לו כי הוא "מעולה לעסק כולו. הוא גורם להתלהבות סביבו. הוא אוהב ליצור סקנדלים והוא זדוני".
כגרמני שעשה מהפכות באופנה הצרפתית, האיטלקית, ובסופו של דבר, בכל העולם, לגרפלד פוצץ את תעשיית התפירה העילית ואת עולם תצוגות האופנה המנומנמות עם ספקטקלים תיאטרליים. היו שנים שהוא עיצב, בעת ובעונה אחת, קולקציות ל"שאנל", "פנדי" והמותג שלו.
הפרסונה הציבורית של קרל לגרפלד
הדמות של לגרפלד היתה באמת חד פעמית: הוא היה ארסי, חד לשון והוא הלך לכל מקום עם מניפה ביד. אפילו שופט, החתולה תכולת העיניים שלו מגזע בירמן, איתה היו לו יחסים עמוקים ביותר, נהנתה מעוקבים באינסטגרם. הוא תיעב נוסטלגיה ועם זאת הייתה לו אובססיה בכל מה שנוגע לעתיד. הוא התעניין במיוחד במאה ה־18 ואסף אמנות ורהיטים מאותה תקופה. לגרפלד חיבר בין חולצות עם צווארון מעומלן לקוקו מוקפד, משקפיים כהים, כפפות עור וטבעות.
וויליאם מידלטון הוא עיתונאי אופנה אמריקאי שכתב את ביוגרפיה של אספני האמנות דומיניק וג'ון דה מניל. כשיצא לדרך עם הביוגרפיה של לגרפלד הוא חיפש בעיקר מידע חדש על הוריו וילדותו. מידלטון נותן למעצב לדבר חופשי: האחרון מגן על מסעות הקניות שלו ("אני שונא אנשים עשירים שחיים מתחת ליכולת הכלכלית שלהם") וסונט ביריביו ("אני שונא אנשים בעסק הזה שנתקעים בתקופת זמן מסוימת"). למעטים מיורשיו של לגרפלד יש את הזיכרון והשנינות השובבה שלו.
תצוגת האופנה ששינתה את חייו
לגרפלד נולד בהמבורג בגרמניה ב־1933. הוריו היו עשירים: אביו היה יבואן ואחר כך יצרן של חלב ממותק. הם נתנו לילד שלהם לגדול כרצונו: קרל הצעיר צייר, ראה סרטים אילמים ובלע ספרים בגרמנית, צרפתית ואנגלית. בגיל 16, הוא ליווה את אימו לתצוגת אופנה של כריסטיאן דיור, ושם חש שזה הייעוד שלו. שלוש שנים אחר כך, הוא החל ללמוד עיצוב אופנה ואיור בפריז.
כשהיה בן 21, הוא עיצב מעיל שזכה לפרס ולתשומת לב עיתונאית בתחרות אופנה. הוא חלק בכבוד עם סטודנט נוסף ועם איב סן לורן, שלימים הפך לידידו ויריבו המקצועי. אחר כך התגלע ביניהם קרע עמוק. בקבלת הפנים לאחר טקס הפרס, לגרפלד לא בזבז זמן בחיפוש אחר מעסיקים פוטנציאליים. "לא באתי לשתות, ובטח לא לאכול", הוא נזכר. הוא קיבל כמה הצעות עבודה, אם כי אף אחת מהן לא הייתה משאנל, מותג שהמייסדת שלו הייתה אז כבר בשנות ה־70 לחייה (בדומה ללגרפלד, גם שאנל שיקרה בנוגע לגיל שלה).
התחנה הראשונה בקריירה הארוכה שלו הייתה בית האופנה הצרפתי "בלמן", שם עיצב כובע לשחקנית זאזא גאבור. אחר כך הוא נחת בבית האופנה של המעצב הצרפתי ז'אן פאטו. בהמשך עבר ל"קלואה" ול"פנדי". את המותג הנושא את שמו הקים ב־1984, שנה לאחר שהתמנה למנהל האמנותי של "שאנל".
לקוקו שאנל, שנפטרה ב־1971, היה הרבה במשותף עם לגרפלד. שניהם טיפחו את הפרסונה הציבורית שלהם שמשכה תשומת לב. שניהם נהגו להפריך אמרות שפר בכמה שפות. שניהם היו חסרי מנוח ובודדים ככרישים, ושניהם התמקדו רק בעסקים.
הרומן הרציני היחיד של לגרפלד היה עם ז'אק דה באשר, דנדי צרפתי שהיה צעיר ממנו כמעט במחצית הגיל. השמועות אומרות שהרומן נמשך כמעט 20 שנה. דה באשר, שנפטר ב־1989, ניהל רומן קצרצר גם עם סן לורן. מהרגע הזה היחסים בין שני אמני המחט הפכו לצוננים מאוד. לגרפלד נהג ללעוג בראיונות לפוזת הגאון המעונה של סן לורן. "למה לומר לאנשים שכל כך סבלת כשתפרת את השמלה, אם זו אותה שמלה שתפרת לפני חצי שנה?" שאל. "אנשים קונים את השמלות שלך כדי לשמוח, לא כדי לשמוע את הדרמות של אלכוהוליסט בכיין". התגובה של סן לורן הייתה צורבת: "הבעיה עם קרל היא שיש לו טעם איום ונורא".
מה ייחד אותו משאר האופנאים?
אנרגיה חזקה, יצירתיות וטיימינג טוב הבדילו את לגרפלד ממעצבים אחרים, בני דורו וצעירים ממנו. גם לאחר שהחייה את שאנל - שעד לתקופתו היה מותג מנומנם ומיושן, הוא הרגיש צורך להמציא מחדש, שוב ושוב, את בית האופנה.
למרבה התדהמה, לגרפלד עשה זאת באופן מתמשך ובכמה מותגים שונים. שיתוף הפעולה שלו עם H&M מ-2004 חשף אותו לקהלים חדשים. הבגדים שנמכרו במחירים נגישים - חולצה עלתה פחות מ־50 דולר - גרמו למעצב לחוש חרטה במשך תקופה מסוימת. אלא שמעריציו ניקו את בגדיו מהמדפים וביקשו להצטלם איתו סלפי.
הבגדים, מועדוני הלילה ומכוניות היוקרה
"גן עדן עכשיו" משמש גם כמדריך לחיים הראוותניים של לגרפלד. מידלטון מתאר את מסעותיו של המעצב ברחוב סן ז'רמן דה פרה בפריז, את מועדוני הלילה בהם אהב לפזז ואת הבוטיקים, הגלריות ובתי המכירות הפומביות בהם רכש רהיטים ויצירות אמנות. בספר מצולמות המכוניות שלו, החל מהמרצדס 190 SL, דרך הרולס רויס, ועד הבנטלי עם הגג הנפתח. וכמובן הבגדים: החולצות בתפירה אישית מ"הילדיץ' וקי", החליפות מ"דיור", התכשיטים מהחנות Chrome Hearts בלוס אנג'לס. בשנות ה־70 וה־80 לגרפלד טס באופן קבוע במטוסי קונקורד, ולעתים גם במטוסי מנהלים מדגם גאלפסטרים. לאחר שנתפס כשהוא טס במחלקה הראשונה במטוס אירבוס A380 של "אייר פראנס", לעולם לא טס יותר בטיסה מסחרית.
זרי פרחים וכרטיסי ברכה לקולגות ודוגמניות
ירידתו של לגרפלד מהבמה הייתה צנועה באופן לא טיפוסי. במשך שנים, שלח באמצעות חנות הפרחים הצרפתית "לאשום" עשרות זרי פרחים, בליווי ברכות שנכתבו בכתב ידו על נייר מיוחד, לקולגות, ידוענים, דוגמניות ואחרים. בתחילת 2019, לגרפלד, ששמר בסוד את העובדה שחלה בסרטן, אושפז בבית החולים והיה חלש מדי לכתוב. הוא שלח זרי פרחים לכמה חברים וותיקים. על כרטיסי הברכה הוא כתב "מקרל לגרפלד". הפרחים נמסרו ביום וולנטיין הקדוש, 14 בפברואר. חמישה ימים אחר כך הוא מת.
למרות חיבתו לאור הזרקורים, לגרפלד, שבשבוע שעבר נפתחה תערוכה מעיצוביו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק - דחה את הרעיון של תערוכות רטרוספקטיביות. בגיל 80, הוא היה חד משמעי בהוראות מה לעשות לאחר מותו: "לשרוף - לזרוק - וזהו! אני שונא את הרעיון של להטריח אנשים עם שאריות. איזו אימה!".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
