ישיבת מעלה אליהו / צילום: ויקיפדיה
לא חשבתי שאכתוב פה שהבן שלי למד ב"מעלה אליהו" בתל אביב. הישיבה שעלתה השבוע לכותרות בעקבות מאבק תושבים נגד התוכנית להעברתה מרחוב דפנה לרחוב קליי הסמוך, כי "לא ניתן להם לכבוש את העיר" ו"גמרנו להיות חמורו של משיח".
● לשכתב ממתחרים על סטרואידים: מה עומד מאחורי אתר אייס? | תחקיר
● רחוק מקפלן: הזירה שבה מתנהל הקרב הכי לוהט על הרפורמה המשפטית
● כך תיראה רשת הכבישים של ישראל בעוד 10 שנים | בלעדי
וזו לא רק תל אביב שמעדיפה לגור עם אנשים שדומים לה, וחוששת למשל מבחורי ישיבה. השבוע דנה ועדת התכנון של מחוז דרום בתוכנית להקמה בנגב של עשרות ישובים קטנטנים והומוגניים ברובם המוחלט (כדינם של ישובים קטנים, שנהנים מפריבילגיה מפוקפקת בצורת ועדות קבלה החוסמות מי שאינו מתאים להן). הביקוש קיים, אז במינהל התכנון ובמשרד השיכון מתעקשים שמוכרחים לענות עליו.
רק בימים האחרונים פרסם בנק ישראל מחקר לפיו "התועלת מהתחדשות עירונית מאסיבית במרכז תל אביב גבוהה ב־320 אלף שקל לדירה מול האלטרנטיבה של הקמת שכונות בשולי הערים בגוש דן" (וכמובן שהקמת שכונות ויישובים הרחק מ"שולי גוש דן" יקרה שבעתיים). אבל יש דברים יותר חשובים מכסף ומתועלות כלכליות. אני מבקש להתמקד דווקא בנזק החברתי האדיר שגורם הפתרון הפופולארי של "ישוב לכל מגזר". להזכיר שהעקרון התכנוני הזה הוא אחד המחוללים המרכזיים של מה שכולנו מרגישים ביתר שאת בעת האחרונה - היעלמותה של הסולידריות. ולא רק בגלל הרפורמה המשפטית או נתניהו.
אולי צודקים תושבי תל אביב החוששים
תהיתם השבוע מאיפה הגיעה עזות המצח לחלק כספים קואליציוניים רבים כל כך ישירות לכיס של חרדים ומתנחלים? לפני הכל, תחשבו תכנון. תכנון ובנייה. אם כל אחד גר עם עצמו, על אחת כמה וכמה בימים שבהם הוא מבלה ברשתות ובערוצי תקשורת שהותאמו לדעותיו, מה הפלא שהוא לא מפנים שכולנו שטים על אותה סירה? רק בימים האחרונים דווח כי נחצה רף של חצי מיליון תושבים ישראלים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן בתמהיל שרק נשמע מגוון: 36% ציונות דתית, 36% חרדים, 28% חילונים. אבל זה בלוף. החרדים גרים בישובים שלהם, החילונים בעיקר בישובים שלהם והציונות הדתית מפוזרת באינספור ישוביה. אפילו החלוקה הגילאית ברורה, כי למה לגור ליד ההורים הזקנים אם אפשר להקים ישוב חדש, לאנשים כמונו.
כפועל יוצא של החיים לבד, הציונות הדתית - שעד לא מזמן נשאה את דגל ה"ממלכתיות" - מצטרפת בחדווה למפלגות החרדיות בדרישה לכסף סקטוריאלי (עשרות מיליוני שקלים להנחלת מורשת הרב דרוקמן, למרכז הציונות הדתית בכפר הרא"ה ועוד). וכשהערבות ההדדית מתה, וסכומי עתק מחולקים בפראות רק לאנשי שלומנו גם כשהקופה כמעט ריקה - אז אולי, עם יד על הלב, צודקים תושבי תל אביב הליברליים שחוששים מישיבה תורנית בלב העיר.
כולנו חייבים להיפגש מדי פעם במעלית
לאחרונה הזהיר מבקר המדינה, כי שיעור הבנייה למגזר החרדי נמוך מהנדרש - 4%, בעוד שיעורם באוכלוסייה הוא 13%. בתגובה, שר השיכון יצחק גולדקנופף ניצל את ההזדמנות ובישר על שיווק אלפי דירות בשכונות וביישובים למגזר החרדי. שום מילה לא נכתבה על כך שאולי עדיף שנתערבב ונגור ביחד. הרי אם נפגוש אחד את השני במעלית, יהיה הרבה פחות נעים לחלק רק לעצמנו סכומי עתק.
ולמה אני משוכנע שעדיף לחיות ביחד? תסתכלו על הבן שלי, למשל. הוא עזב את ספסלי "מעלה אליהו" בגיל 21, התגייס ל־3 שנים מאוד קרביות, וכעת מזיע בלימודי מדעי המחשב באוניברסיטה העברית. וכן, אולי הוא הגיע לשם גם בגלל שגר בזמנו בלב תל אביב, בבניין עמוס תלמידי ישיבה וגם סטודנטים וסטודנטיות. לפחות כרגע, עתיד ההייטק והכלכלה מטרידים אותו לא פחות ממיקום הישיבה התל אביבית.
כוכבי השבוע
מצוין: לפחות הממשלה מתעוררת מדי פעם
לפני 4 שנים היה זה בצלאל סמוטריץ', אז שר תחבורה, שהסתמן כתקווה הגדולה של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. סמוטריץ' הבטיח לראש העיר כי יעשה הכל למנוע את פינוי שדה התעופה מהעיר, אולם בדיעבד התברר שהפור כבר נפל. הממשלה ניצחה.
וכמו אז, בפינוי שדה דב מתל אביב בקיץ 2019, גם הפעם הבשורה הכי חשובה מהתקדמות קרן הארנונה לקראת אישורה בכנסת היא שהשלטון המרכזי מפגין מדי פעם סימני משילות יוצאי דופן. אפשר להתווכח ימים ארוכים כמה הקרן תועיל לפתרון עיוותי הארנונה, או להמשיך לשאול כמה פינוי שדה דב היה נדרש, אבל חשוב לדעת שיש פה שלטון מרכזי שמתעורר לחיים מדי פעם. ומי שמבין שמדינת ישראל חייבת לעבור רפורמות אדירות בשנים הבאות - בתחבורה, בבריאות, בחינוך ועוד - גם יודע עד כמה זה קריטי.
בלתי מספיק: למה לא מצליחים לתקן את מחדל השכירות
לפני הכל, הסדרת שוק ההשכרה בישראל קריטית כדי שנפסיק לצעוד באפילה. העובדה שבשנת 2023 אנחנו יודעים רק לפי סקרים מה קורה בשוק החשוב הזה - שקובע מדי חודש את השינוי ברבע ממשקלו של מדד המחירים לצרכן - היא לא פחות ממבהילה. נכון להיום, למדינת ישראל אין יכולת אמיתית לדעת מי משכיר פה דירה ובכמה, בשוק שמתנהל רובו כולו בין אזרחים פרטיים לבין עצמם.
ובפעם המי יודע כמה, גם מחוק ההסדרים הקרוב נפל השבוע המהלך המתבקש להסדיר את השוק. חוק שכלל חובת דיווח של כל משכיר דירה, לצד ביטול הצמדת תקרת הפטור ממס למדד (5,470 שקל כיום) והאפשרות לקזז שכירות חייבת במס אם המשכיר הוא גם שוכר. שוב החוק נפל, והזכיר לנו שהח"כים שלנו כנראה מכירים יותר מדי חברים שמשכירים דירות ומעדיפים להמשיך להישאר מתחת לרדאר.