שוק שמן הזית הישראלי / צילום: Shutterstock
אלפי עצי זית עומדים להם כבר יותר ממאה שנה באזור שבין כפר תבור לצומת גולני, המטע ההיסטורי של חוות סג'רה, ערש החקלאות הציונית בגליל. בין חלוצי העלייה השנייה שעבדו בחווה, וכנראה גם במטע, היו אלכסנדר זייד, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון. אבל מושב שדה אילן, אליו התגלגלו האדמות עם השנים, ביקש אישור כריתה למטע המפואר וקיבל אותו בנובמבר האחרון.
● הבעלים של ראובני פרידן על הפרידה מ־IPG: "עזבנו כשהתחלנו להרגיש בעוצר" | ראיון
● תופעה חדשה בסין: נערות שוכרות שחקנים שיגלמו גיבורי־על ויצאו איתן לדייט
"זה כואב מאוד, יש למשפחתי היסטוריה רבת שנים במטע, אבל פשוט אין ברירה", אמר לנו יוסי יצחקי, יו"ר ועד האגודה החקלאית של המושב איתו ביקשנו לדבר על המטע ועל המשמעויות של סיפורו לשוק שמן הזית הישראלי. "רק תיקון קל", הוא אמר, "מדובר בשוק שמן הזית הישראלי לשעבר". יצחקי הוא בהחלט לא היחיד שנשמע ספקן, למרות שיש גם קולות מעט אחרים.
לאחר שבמושב הגיעו להסכמות על העקירה, הם קיבלו כאמור אישור מפקיד היערות האזורי. אלא שבגלל תנאי מזג האוויר העניין נדחה. בזמן הזה, ההחלטה לעקור את המטע ההיסטורי, המשתרע על כ־400 דונם, הצליחה לעורר התנגדות ציבורית. המועצה לשימור אתרי מורשת כתבה לפקיד היערות האזורי, פאדי ראשד, כי היא "מתנגדת נחרצות לכריתה" ואף חשפה פרט שלא היה ידוע לתושבים וטרף את הקלפים: "חלקות 8 ו־20, שעליהן נמצא רוב המטע, שייכות לעיריית נוף הגליל". כ־5,000 בני אדם חתמו על עצומה נגד עקירת המטע ובמקביל הודיע לאחרונה פקיד היערות למושב כי הוא מקפיא את הרישיון.
נראה שהעצים הללו ניצלו אבל ביקשנו להבין עוד על המניעים להחלטה של המושב. "לפני 20 שנה הבנו שהעסק הזה לא כלכלי ופנינו למומחים במשרד החקלאות", השיב יצחקי. "הם הציעו לנו להכפיל את מספר העצים שנמצאים על כל דונם. המושב קיבל את ההצעה, קנינו עוד כ־3,000 עצים, הוספנו מערכות השקיה וציפינו לתוצאות. השקענו בזה הרבה מאוד ובסוף זה לא כלכלי ולא נעליים. התברר שהזן שאמרו לנו לשתול לא היה מתאים ונתקענו עם מטע שאין ממנו רווחים".
איך זה יכול להיות? תכניס אותנו למספרים.
"בגדול, יש הרבה מאוד עבודה סביב המטע. מכיוון שהעצים שלנו לא מתאימים לקטיף ממוכן, אנחנו נאלצים להביא משאיות של פועלים שקוטפים בידיים ומשם זה מגיע לבית הבד. תוריד את שכר הפועלים, את התשלום לבית הבד, את ההשקיה - ותגיע לרווח של 400-500 שקל בשנה לדונם. אם מחלקים את זה ל־70 המשפחות שהמטע שייך להן, יוצא שכל אחת מקבלת עד 3,000 שקל בשנה.
"אבל בפועל, גם את זה אנחנו לא רואים. העצים במטע כבר לא מפיקים את אותה כמות השמן ואנחנו מקבלים בסוף 0 שקלים, או מספר שקרוב לשם".
נשמעו טענות על כך שהזנחתם את הקרקע.
"מי שאומר את זה לא מבין במטעים. זה נכון שהמטע היה ישן מאוד, אבל השתילה בו לא מתאימה להיום ואי אפשר להוציא ממנו יותר. כרגע ספציפית המטע באמת מוזנח כי עזבנו אותו. כבר חתמנו על הסכם עם הקבלנים לכריתה, הפסקנו להתעסק בקרקע לגמרי וכעת, אם המטע לא ייעקר, נצטרך להוציא כספים רבים כדי לטפל בזה. אנחנו בפלונטר. צריך להבין שבאמת אין לנו עניין לריב, זה לא נחל האסי פה.
"אנשים טוענים שהעצים חשובים להם, כאילו לי זה לא חשוב. כאילו אני לא מצטער. אני אוהב חקלאות, ואוהב מאוד את המטעים".
המקרה של שדה אילן הצליח לעורר קולות רבים שהעלו על נס את ההיסטוריה של המטע הספציפי ובאופן כללי את החשיבות של החקלאות בישראל. אבל בשנים האחרונות נעקרו בישראל אלפי דונמים של מטעי זיתים חסרי ייחוס. לטענת אורי יוגב, מנהל ענף הזית שתחת מועצת הצמחים (ולא זה שכיהן כמנהל רשות החברות), "אין מגדל זית שמחשבת העקירה לא עוברת לו בראש".
זינוק בצריכה וביבוא, ירידה במחירים
למרות דבריו של יוגב, לפי נתוני משרד החקלאות ו"ענף הזית" ייצור שמן זית בישראל גדל בעשור הקודם, בעקבות נטיעות זיתים לשמן במטעים. זאת במקביל לעלייה של כ־30% בצריכה לנפש שנרשמה בין 2012 ל־2019, ועד לצריכה של כ־30,000 טונות שמן זית בשנה בישראל כיום. רק כשליש מכמות הצריכה השנתית נמכרת ברשתות השיווק, היתר משווק למפעלי תעשייה, בשוק המוסדי (מלונות, קייטרינג וכו') וישירות לצרכנים.
אלא שבמקביל להתפתחויות הללו, נרשמו בשנים האחרונות גם עלייה ניכרת ומתמשכת ביבוא וירידה במחירים. היבוא זינק ביותר מפי ארבעה, מ־3.8 אלף טונות ב־2012 ל־16.7 אלף טונות ב־2022. המחיר הממוצע לצרכן לבקבוק של 750 מ"ל צנח מ־40.4 שקל ב־2010 ל־32.9 שקל ב־2021.
ומה בנוגע להיקף הייצור המקומי? בישראל יש כ־300 אלף דונם של מטעי זיתים. 50 אלף מתוכם הם "מטעי שלחין", המבוססים על השקיה, המניבים בין 150 ל־250 ק"ג שמן זית לדונם. הם פרוסים לאורכה ולרוחבה של ישראל, מנאות סמדר שבערבה ועד מטולה ורמת הגולן. הרוב המוחלט, כ־250 אלף דונם הם "מטעי בעל", שמעובדים בשיטות מסורתית, במרווחי נטיעה גדולים וכמעט ללא השקיה, ומניבים בין 30 ל־50 ק"ג שמן זית לדונם.
ב"מטעי הבעל" יש בעיקר עצים עתיקים מאוד באזור הצפוני של ישראל ורובם שייכם לחברה הערבית. "אלו עצים שעוברים מדור לדור", אומר יוגב. "בחברה הערבית החיבור אל הזית הוא הרבה יותר מגידול חקלאי. זה מרכיב תרבותי וזהותי, וחלק מהכבוד של האדם נמדד גם באופן שהוא מתחזק את העצים. לא מכובד לרכוש שמן זית מרשתות השיווק".
בשורה התחתונה, בסך הכל בעשור האחרון יוצרו בישראל בממוצע כ־17 אלף טון שמן בשנה. אך רק אלפים בודדים מהם מגיעים למדפי רשתות השיווק. ב־2020 למשל, נמכרו ברשתות רק כ־1,000 ליטרים של שמן זית ישראלי 100%, עם תו איכות מקומי. כ־3,600 ליטר היו שמן זית מיובא בבקבוקים וכ־4,000 ליטר היו שמן זית מתעשייה מקומית על בסיס שמן מיובא וישראלי.
חברות השמן הישראליות הגדולות, כדוגמת יד מרדכי, בית השיטה ומשק אחיה, משלימות חלק ניכר מהשמן שלהן ביבוא, בגלל המחירים הזולים. כך שגם אם החותמת שייכת לחברה ישראלית, סיכוי טוב שהשמן שבבקבוק מיובא, חלקו או כולו - מה שניתן לגלות רק אם קוראים את האותיות הקטנות.
"המכסים ירדו אך לא קיבלנו תמיכה"
"ליצרן הישראלי אין סיכוי להתמודד עם כמות הייצור והסבסוד של אירופה", אומר יוגב. "במדינות אירופה יש תמיכה ממוסדת - ברמה של 1-1.5 אירו לקילו שמן שמיוצר. במשך לא מעט שנים המכס היה מגן על התוצרת הישראלי וגבה 6 שקלים לקילו. אך בשנים האחרונות זה השתנה".
יוגב מכוון, בין היתר, לרפורמה שהוביל בשנה שעברה שר החקלאות דאז עודד פורר ממפלגת "ישראל ביתנו". במסגרת הרפורמה המכס על שמן זית הופחת בכ־50%, ומכסות היבוא הפטורות ממכס גדלו משמעותית. "בהתחלה דובר על כך שיורידו את המכסים, אך גם יתמכו בחקלאים. בפועל, המכסים ירדו אך תמיכה לא קיבלנו. התנאים רק הורעו", אומר יוגב.
איך זה פוגש את החקלאי במספרים?
"חקלאי במטע שלחין (המבוסס על השקייה, א"פ), מייצר קילו שמן ב־18 שקל פחות או יותר. תוסיף לזה את עלויות האחסון, הבקבוק וכל הדברים הנלווים ותגיע לכך שמחיר המינימום של בקבוק שמן זית 750 מ"ל לצרכן צריך להיות 35-40 שקל.
"המחירים כיום של המוצרים המיובאים יכולים גם להגיע ל־20 שקל. כשרשת קרפור נכנסה לארץ היא הכריזה שמחיר שמן הזית יעמוד על 11.5 שקל, ורק בשבוע שעבר ראיתי ביוחננוף בבאר שבע שמוכרים שמן זית ב־11.90 שקל. ברור שמבחינת רמת המחירים אין לנו סיכוי".
ובכל זאת, מבחינת הלקוח זה נשמע מעולה.
"כן, רק שבפועל מדובר בשמנים פחות טובים. באירופה יש דירוג איכות על המדף - החל מכתית מעולה, דרך כתית ועד שמן למאור. בארץ על הכל כתוב 'כתית מעולה', זה או הכל או כלום.
"מה שקורה הוא שחלק מהיבואנים מביאים לארץ שמנים שיש בהם פגמים והם נמכרים פה ככתית מעולה. לצערי, אף אחד לא בודק את זה. יכול להיות שהלקוח בקצה לא מרגיש את ההבדלים, אבל יש פה הטעיה צרכנית".
עירית בכר, שהייתה בעברה חברה בצוות הטועמים של מועצת הזית, טוענת שגם ניתן לשים לב להבדל בטעמים. "אם טועמים את שני סוגי השמנים, הישראלי והאירופי, מרגישים מיד בהבדל. הרבה פעמים אנשים לא מבינים מה המקור לטעם לוואי באוכל שלהם, עד שהם טועמים שמן זית ישראלי".
בנוסף, יוגב מציין עוד סיבה אפשרית לכך שמחירי השמן מחו"ל נמוכים משמעותית. "שמנים שמיובאים לארץ הם בני שנה שנייה או יותר. כשבאה חברה ישראלית ורוצה לקנות סטוק אז מן הסתם היא מקבלת את השמנים הישנים. בישראל השמן תמיד טרי".
הבצורת באירופה כהזדמנות
אחת מנקודות האור שעשויות להיות לחקלאים הישראלים בעת הזו, נעוצה במחסור הקשה שמתפתח בשוק שמן הזית באירופה. זאת, בין היתר, כתוצאה מהבצורת בשנה האחרונה. ספרד, שאחראית על כ־50% משמן הזית המיוצר ביבשת, ייצרה השנה כ־800 אלף טון, כמחצית מהכמות שהיא מייצרת בשנה רגילה. גם באיטליה רמת הייצור ירדה משמעותית. מציאות זו גרמה לירידת המלאים, ובהתאם לעליית מחירים - אם לפני כמה שנים קילו שמן נמכר ב־3.5 אירו, היום המחיר עומד על 5.5 אירו.
ייתכן שאת השינויים האלו כבר מתחילים לראות בשטח: רק בשבוע שעבר למשל הודיעה שטראוס על עליית מחירים, בין היתר של שמן הזית "יד מרדכי". עם זאת, צריך לומר שלפחות כרגע לא ניכרים שינויים משמעותיים במחירי השוק.
כאמור, רשת קרפור שנכנסה לא מזמן לישראל הודיעה שתמכור בקבוק 750 מ"ל ב־11.50 שקל. "צריך להבין - את אותו המוצר שקרפור מוכרת כאן, בפריז היא מוכרת במחיר הגבוה פי שלושה", אומר יוגב. "דעת הקהל היא רק מחיר, בלי איכות, והרשתות מוכנות לספוג הפסדים. אבל בהחלט ייתכן שהמחיר יעלה בהמשך, ואז יהיה ניתן למכור שמן במחיר שמחזיר את ההשקעה".
בינתיים, מה קורה אצל החקלאים?
"כרגע אנחנו רואים עצירה משמעותית של הנטיעות וחלק מהחקלאים אף עוקרים מטעים. זה נובע בעיקר מהמדיניות של הממשלה הקודמת ומכך שהממשלה הזו עוד לא הוכיחה שינוי, למרות שהיא מדברת על כך. אם המדינה תיתן משהו, אז יהיה אפשר להחזיק".
יש סכנה אמיתית לשוק?
"בהחלט. בהערכה גסה יש בישראל כ־6 מיליון עצי זית. את 'מטעי הבעל' לא יעקרו מכיוון שיש שם עניין של מסורת. אבל כמחצית מהעצים הם 'מטעי שלחין' ואם לא יהיה כיוון ואופק כלכלי, זה יכול להיגמר בעקירות".
אך גם עוד לפני המכס והמדיניות של הממשלה הקודמת, החקלאים הישראלים חווים לא מעט קשיים מגידול עצי זית וכאמור, בשנים האחרונות נעקרו אלפי דונמים של עצי זית. כך לדוגמה, בעמק המעיינות עקרו 2,500 דונם.
דוגמה נוספת היא קיבוץ רביבים - עד לפני עשור היו במטע כ־3,600 דונם. כעת, הם עומדים על קצת פחות מ־1,000, לאחר שני גלי עקירות. "בנקודת ההתחלה של המטע התנאים היו שונים", מספר אלעד נוה, המגדל של הקיבוץ. "בעשורים האחרונים, מחיר המים כמעט שילש את עצמו. אנחנו נמצאים בנגב וצריכים להשקות כל השנה כך שהוצאות המים מהוות כ־30% מכלל ההוצאות שלנו.
"בנוסף, שכר העבודה עלה. חקלאות בהכללה מסתמכת על עובדים זרים, ושכר המינימום קפץ משמעותית. למרות זאת - המחיר שאנחנו מקבלים נותר די יציב. זיתים זה תחביב נהדר, אבל מה לעשות, עסק גרוע".
איך מקבלים את ההחלטה לעקור?
"זה לא קרה אחרי שנה אחת. כל מי שבחקלאות יודע שרצים למרחקים ארוכים. אבל במשך שנים הגרף הראה ירידה, הגענו להפסדים, דיממנו. מכרנו תמורת סכום שלא כיסה את ההוצאות.
"התרענו בפני משרדי הממשלה שנצטרך לעקור, והם לא הציעו עזרה. בהתחלה הורדנו 1,000 דונם שהיו חלשים יותר, וקיווינו שאולי לפחות לא נפסיד. עברו עוד כמה שנים וראינו שזה לא השתנה. התייעלנו, עשינו מה שצריך אבל זה לא הביא את השינוי.
"שנת 2021 הייתה קטסטרופה לענף. בגלל החורף החם, היבול הגיע לשפל כל הזמנים. חלקות שלמות לא הניבו זיתים. שם קיבלנו את ההחלטה לעקור עוד".
ומה קורה היום בחלק שנשאר? מצליחים להרוויח?
"אנחנו עדיין מפסידים, אבל בסוף חקלאות זה לא רק ביזנס. יש לזה גם המון ערכים כמו תפיסת קרקע וגם דברים רגשיים לזיתים ולאדמה".
ואולי אפשר להרוויח?
ובכל זאת, אנחנו מנסים להבין האם יש דרך להרוויח מגידול זיתים בארץ. גם נווה עצמו מציין שהאפשרות קיימת. "אומנם בנגב זה לא עובד, אבל אם אתה נוטע מטע סופר־אינטנסיבי (בצפיפות גבוהה, 150 עצים לדונם, א"פ) עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, במקומות שיש בהם יבול רב, זה יכול לעבוד".
כזה הוא המטע של ראובן בירגר, מי שהיה בעברו המומחה הראשי של משרד החקלאות לזיתים ולשקדים. המטע שלו, שנמצא בכפר קיש שבגליל התחתון, הוא ספק השמן הגדול ביותר של בית הבד יוגב שבעמק יזרעאל. "אנחנו מאוד יעילים והמכונות שלנו עובדות בשיטת הגידול הטכנולוגית הטובה ביותר. זה שובר שוויון. בדרך כלל הבעיה נעוצה במטעים שעדיין מבוססים על השיטה הישנה.
"ועדיין, אם אני צריך להשוות את עצמי לספרד או ליוון, מחיר המים לחקלאות בארץ הוא מהגבוהים בעולם. העבודה בישראל גם היא יקרה. וצריך לזכור שיש גם את ענייני הכשרות ואת העובדה שאנחנו עובדים רק חמישה ימים בשבוע".
אך כאמור, בירגר מציין שבתנאים מסוימים עוד אפשר לגזור רווח קטן. "בשיטה החדשה יש מכונה שמוסקת את העצים, בן אדם אחד שעושה את העבודה. אם משתמשים בה ונוטעים בצפיפות גבוהה מאוד של 150 עצים לדונם, זה יכול לעבוד".
דרך נוספת להרוויח היא לזנוח את רשתות השיווק, להיות מותג עצמאי ולנסות להגיע ישירות ללקוחות. כזה הוא "קבוצת יבנה". "אנחנו יצרנים של שמן זית ישראלי ב-20-30 שנים האחרונות, אבל לא תמצאו אותנו בסופרים מהסיבה שאי אפשר להתחרות עם המחירים שמגיעים מחו"ל", אומר אור אריכא, מנכ"ל קבוצת יבנה מוצרי מזון.
"למעשה, ההורדה של המכס גומרת את הענף. זה שיקול של המדינה, אבל כאחד שהיה כמה פעמים בספרד - הרגולציה והחוקים שחלים על השמן נמוכים בהרבה מאלו שקיימים בארץ".
איך אתם בכל זאת מצליחים להרוויח?
"הוצאנו את השמן מרשתות השיווק ואנו מוכרים אותו כשמן זית ישראלי פרמיום, ללקוחות שמוכנים לשלם. לא נהיה עשירים מזה אבל לפחות נקבל את המחיר האמיתי של השמן שלנו".
עוד עשור מהיום, המפעל יתקיים?
"זו שאלת מיליון הדולר. בנינו מפעל חדש ואני מקווה שכן. הרבה מאוד תלוי במדינה וביכולת שלה גם לשמור על החקלאים וגם על התעשיינים. אם המדינה לא תעזור לחקלאים וליצרנים לא יהיה סיכוי לשוק".
לאחר ששמענו את המצוקה של החקלאים, פנינו למשרד החקלאות בניסיון להבין האם יש כוונה לשנות את הדברים. "עוד לפני שעשו את הרפורמה הרחבה בשנה שעברה, הצבנו את ענף הזית כפיילוט של תמיכה ישירה", אומר אורי צוק־בר, סמנכ"ל מחקר כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות. "צריך לעבור לתמיכה יציבה וקבועה בענף, בלי מגבלת זמן, שתיתן סיוע לענף הזה".
צוק־בר אף משתף בדברים שנמצאים כעת על שולחנו של שר האוצר. "הכוונה שלנו היא להעביר תקציב של 30 מיליון שקל לתמיכה קבועה בענף. אנחנו אופטימיים לגבי המו"מ ומקווים שהנושא ייסגר בקרוב.
"לצערנו, אנחנו מתמודדים עם יבוא שהוא לא תמיד איכותי. אומנם בספרד יש שמן איכותי, אך מה שמגיע לישראל הוא הפחות טוב. המטרה שלנו היא לקדם טכנולוגיה, להציב את מחיר המים כיותר אטרקטיבי ולעמוד על כך שלא יהיו זיופים והטעיות צרכן".
מה חשבת על הרפורמה של השר פורר?
"בוא נגיד שעכשיו אני אופטימי, ושאז הייתי פחות אופטימי. אנחנו, אנשי המקצוע, אמרנו את דעתנו אך המהלך הובל על ידי השר. בסופו של דבר, אני מאמין שאם הטכנולוגיה ומחירי המים יהיו במחירים סבירים, ישראל תוכל לייצר את כל השמן שלה".
מה אתה אומר לחקלאים ששוקלים לעקור עצים?
"שתהיה להם רק עוד קצת סבלנות. השינוי קרוב".
לא סתם עוד עץ
אפשר להסתכל על שוק שמן הזית ככזה שממוקם בנישה ספציפית, ושאולי לא יהיה אסון גדול כל כך אם הוא ייעלם. אך למעשה, מדובר בשוק בעל משמעותיות רבות.
"לזית יש תרומה סביבתית וכלכלית למשק", אומר אורי יוגב. "דוגמה לדבר אפשר למצוא בשוק האנרגיות המתחדשות - מדינת ישראל רוכשת חשמל מפרויקטים תרמו־סולאריים במחיר הגבוה פי שלושה מעלות הייצור בתחנת גז. למה? כדי לעמוד בהתחייבות של הפחתת פליטות פחמן. בהערכה זהירה, 300 אלף דונם של זיתים שקיימים בארץ יכולים לקבע 300 אלף טון של פחמן בשנה".
ואם יעקרו את העצים וישתלו בהם גידולים אחרים?
"ראשית, אין באמת אלטרנטיביות אחרות. קרקע שמיועדת לעצי זית לא מיועדת לגידולים אחרים. כך שבפועל זה או זית או כלום. שנית, האנרגיה הפחמנית שמוציאים על הזית בהשקיה וכו' נמוכה ביחס לגידולים אחרים, כך שמהבחינה הזו הזית עדיף".
ואחרי הכל, הזית הוא הרבה יותר מעוד פרי. "הזית מופיע על סמל המדינה. המטעים הוותיקים נמצאים פה מתקופת הרומאים, אומר יוגב. "ישראל הקטנה הצליחה להגיע בכמה עשרות שנים לרמה גבוהה מאוד והיום אנחנו נמצאים בעמדת המתנה".
אתה אופטימי?
"לחקלאי תמיד יש שנתיים טובות - האחת שהאבא עלה לקרקע ומספרים שזו הייתה שנה טובה, והשנייה זו שנה הבאה. אז כן, אני אופטימי. אני מאמין שהמדינה תתעשת בסוף ואנשים ידעו להעריך את השמן האיכותי".