הדיון בפער בין מחירי הסחורה שמיוצרת בארץ לעומת מחירי היבוא חזר לקדמת הבמה / צילום: גלית חתן
הכותבת היא מנכ"לית התאחדות המלאכה והתעשייה
עם כניסתה של רשת קרפור לארץ, חזר לקדמת הבמה הדיון בפער בין מחירי הסחורה שמיוצרת בארץ לעומת מחירי המוצרים המיובאים. זהו דיון מעליב כלפי היצרנים המקומיים המנסים לשמר רמת רווחיות סבירה מול ענקיות המזון.
● השקת קרפור בישראל: 50 סניפים חדשים בבת אחת, ואיך ישפיעו חסמי היבוא על המחירים
● מנכ"ל קרפור העולמית בראיון בלעדי: "המחירים שלנו בארץ יהיו גבוהים עד 20% יותר מאירופה"
למרבה הצער, בשוק המזון, 20 הספקים הגדולים מחזיקים בנתח שוק מצרפי של 65%. היכולת של היצרן הקטן להוות גורם ביצירת תחרות אפקטיבית שתביא להוזלת מחירים היא מוגבלת. מדובר בתעשייה הקטנה שספגה חלק ניכר מעלויות הייצור שהתייקרו באחרונה, ונמנעה ככל יכולתה מהעלאות מחיר מופרזות. במקום להעלות את חשיבותם לתעשייה על נס, הם נדרשים להתמודד עם מדיניות ממשלתית המנגחת אותם, ועם יבוא הולך וגובר ממדינות בהן עלויות אלה מסובסדות או זולות משמעותית.
מתעלמים מהבעיה
בעשור האחרון מנהלת ישראל מדיניות כלכלית הרואה בהפחתת יוקר המחיה חזות הכול. זאת על־ידי העמקת חשיפת המשק ליבוא באמצעות הפחתת מכסים והסרת הגבלות בלתי מכסיות.
מדיניות זו מקבלת ביטוי חריף בשנה האחרונה בה העלייה הבלתי פוסקת באינפלציה ועליית הריבית מייקרות את עלות הייצור ללא הרף, תהליך הפוגע בתעשייה הזעירה המתמודדת עם תחרות בלתי הוגנת בהשוואה ליצרנים זרים - החל מנטל מיסוי עירוני גבוה ודרכים מגוונות לגביית ארנונה בצורה עקיפה, הוצאות הנוגעות לכשרות, אגרת שמירה ואגרות ממשלתיות ייחודיות נוספות, תעריפי נמל חריגים המייקרים את עלויות השינוע, מיסוי גבוה על שמנים, דלקים המשמשים כתשומות בתהליך הייצור, וזאת עוד מבלי שהזכרנו את עלויות שטחי המדף ברשתות השיווק, עלויות ההפצה, ריכוזיות באספקת חומרי הגלם ועוד.
אין תעשיין שלא יודע לייבא את מה שהוא מייצר יותר בקלות, בפחות עובדים ובלי הרבה "כאבי ראש", אך חלילה לנו שזה יקרה. התעשייה הישראלית משמשת מקור תעסוקה גדול בפריפריה ותורמת לפיזור האוכלוסין, להקטנת פערים, ומהווה מרכיב מהותי ביצוא של המשק. אז למה נדמה שטיפוח התעשייה הוא בתחתית סדר העדיפויות במדינה?
התוצר בענפי התעשייה המסורתית מהווה כ־50% מהתוצר התעשייתי וכ־11% מהתוצר העסקי במשק, כאשר ענפי התעשייה המסורתית מרכזים 190 אלף מועסקים, המהווים 53% מכלל מהמועסקים בתעשייה.
לכן, מערך כלי הסיוע לתעשייה שמפעילה המדינה חייב להיות מכוון משמעותית כלפי התעשייה המסורתית והזעירה על־מנת לשקף את חשיבותה למשק. פריון העסק היצרני הקטן נמוך ב־30% מזה של המפעל הגדול, ולכן אחד הכלים החשובים שיכולה המדינה לקדם היא השקעה בטכנולוגיות ייצור מתקדמות של תעשיינים, אשר יסייעו להם להגדיל את הפריון ולהוזיל את עלויות הייצור.
ממחקר שערך ד"ר רוני הראל מאוניברסיטת בן גוריון עולה כי 95% מהעסקים קידמו סוג של חדשנות, אלא שרובה נעשית ברמה נמוכה - דהיינו: שיפור מוצר או תהליך שכבר קיימים. כיום, מענקי הרשות לחדשנות הם תלויי מו"פ; זהו אבסורד כאשר רוב התעשייה הזעירה, המהווה 88% מהמפעלים בארץ, מייצרת את המוצרים בהתאם לדרישה מהמזמין ולפיכך אינה נדרשת בכלל למחלקת מו"פ.
אי־אפשר להמשיך
המפעלים הקטנים אינם נהנים ממרבית תוכניות החוק לעידוד השקעות הון, שכן הם אינם עומדים בתנאי סף של 25% יצוא מכלל המכירות. בנוסף, מפעלי התעשייה הקטנים, שהם יצואנים עקיפים באזור המרכז, מודרים מתכניות המענקים/הטבות המס של החוק לעידוד השקעות הון, שכן הם נדרשים למגבלת מחזור שנתי של 15 מיליון שקל.
צודק שר הכלכלה ניר ברקת, שהחליט לקדם ועדה ציבורית מייעצת, שתמליץ על צעדים להפחתת הריכוזיות בענפי המזון והטואלטיקה. הגיעה העת להכרעה: האם אנו רוצים לקדם את התעשייה היצרנית או לא?
מדינה במצב גאו־פוליטי מיוחד, לא יכולה להרשות לעצמה להיות רק מדינת יבוא. ללא שינוי מדיניות שתסייע לשמר ולפתח כושר תחרותי, התעשייה המקומית הזעירה תמשיך לגסוס, ואת המחיר נשלם כולנו.