כלי רכב / צילום: שלומי יוסף
האם שווי שימוש ברכב חברה מהווה הכנסה של העובד החייבת במס או הוצאה של המעסיק? שאלה זו, שנדונה לא פעם בפסיקה, הגיעה שוב אל פתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שביקש להזכיר, שוב, את החוק וההלכות שנפסקו בעבר, לפיהן שווי שימוש ברכב מהווה הכנסה מעבודה או רווח עבור העובד.
השופט הרי קירש ציין כי "דומה כי הכתובת לטרוניות המערערים בעניין ההסדר הקיים לזקיפת שווי שימוש ברכב היא שר האוצר או כנסת ישראל. טיעוניהם הם בתחום הדין הרצוי (להשקפתם), ולא בתחום הדין המצוי".
● השתתפתם באירוע חברה? יכול להיות שתיאלצו לשלם על כך מס הכנסה
● עורך דין ביקש פטור ממע"מ בגין גביית חובות על צ'קים ושטרי חוב בהיקף כ-10 מיליון שקל. מה קבע בית המשפט?
ההכרעה ניתנה בערעורים שהגישו שבעה בני משפחה אחת (זוג הורים, שלושה בנים ושתי כלות) - משפחת פלד. המשפחה עוסקת שנים רבות בתחום השילוט, לרבות ייצור שילוט אלקטרוני למשרדים. מאז שנת 1968 העסק מתנהל במסגרת חברת לטרא סיסטמס בע"מ. אם המשפחה, לאה, מחזיקה ברבע ממניות החברה, וכל אחד מהבנים - אברהם, מיכה ונחום - מחזיק ברבע נוסף.
הערעורים נגעו לשנות המס 2014, 2015 ו-2016. בשנים אלה ההורים והבנים הועסקו כולם כשכירים בחברה בתפקידים שונים. הכלות, שרית ולאה, עבדו בחברה חלק מהזמן בתקופה האמורה. באותן שנים, מכוניות שהיו רשומות בספרי החברה שימשו את כלל בני המשפחה, הן לצורך נסיעות בבוקר מהבית למשרדי החברה ובחזרה בסוף היום, הן לנסיעות עבודה במהלך היום והן לנסיעות פרטיות שלא היו קשורות לעבודה כלל. בני המשפחה מתגוררים בירושלים, ומשרדי החברה מצויים בתל אביב. דובר על שמונה מכוניות שונות.
בני המשפחה היו רשאים להשתמש במכוניות כאוות נפשם, מבחינת ייעוד הנסיעות, מועד הנסיעות ואורך הנסיעות.
באותה תקופה, החברה, כמעסיקתם של בני המשפחה, לא יישמה לגביהם את הוראות תקנות מס הכנסה (שווי שימוש ברכב), הקובעות כי ההטבה מיוחסת לעובדים. חלף זאת, החברה ייחסה להם הכנסה בגובה 55% מסכום הוצאות הרכב התקופתיות בהן היא עמדה בפועל, כאילו חלות על המקרה, בהשאלה או בהיקש, הוראות תקנה 2(1) לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב).
פקיד השומה לא הסכים עם הדיווח וערך שומות לבני המשפחה בהתאם לתקנות שווי השימוש ברכב. על-פי השומות, נוספה לכלל בני המשפחה, לשלוש שנות המס, תוספת הכנסה בהיקף כולל של כ-961 אלף שקל.
תוצאות בלתי סבירות ושרירותיות
בני המשפחה, המערערים, תקפו את השומות. בין היתר טענו בני המשפחה כי ככלל, תקנות שווי השימוש מביאות לתוצאות בלתי סבירות ושרירותיות, וכי יישומן איננו מוביל לגביית מס אמת.
עוד הם טענו כי כבעלי שליטה בחברה, דינם שונה מעובדים שכירים רגילים; וכי בכל הקשור לשימוש בכלי רכב, דינם אמור להיות מושווה לנישומים עצמאיים - מכאן עריכת תחשיב ההכנסה המבוסס על 55% מן ההוצאות בפועל.
השופט קירש ציין כי נושא זקיפת שווי שימוש ברכב זכה להתייחסות ענפה בפסיקת בתי המשפט, וכי הנושא מוכּר. סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה קובע כמקור הכנסה "השתכרות או ריווח מעבודה": "השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכול - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו".
סעיף 2(2)(ב) לפקודה ממשיך ומורה כי "שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, יקבע את שוויו של השימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד כאמור לרשות העובד".
כלומר, סעיף 2(2)(א) לפקודה מבהיר כי "שוויו של שימוש ברכב" הוא סוג של השתכרות מעבודה, ולכן הוא מהווה מקור הכנסה הנתון למיסוי לפי סעיף 2 רישא, ואילו סעיף 2(2)(ב) עוסק בכימות ההכנסה, והוא מטיל על שר האוצר את החובה לקבוע את "שוויו של השימוש".
תקנות שווי השימוש הותקנו, בין היתר, מכוח סעיף 2(2)(ב) לפקודה, ולפי השיטה הנהוגה ב-13 השנים האחרונות, השווי לכל חודש של שימוש ברכב "שהועמד לרשות העובד" יהיה "התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המתואם לצרכן של הרכב בשיעור שווי השימוש" (תקנה 2(א)). על-פי אותה תקנה, "שיעור שווי השימוש" נע סביב 2.5%; לשם קביעת שווי השימוש לכל חודש, שיעור זה מוכפל במחיר המקורי של הרכב, המבוסס על מחיר הרכב לצרכן, כמוגדר שם.
"ניתן לראות בנקל כי 'השווי' שנקבע על-ידי שר האוצר בתקנות, מתוקף סמכותו לפי סעיף 2(2)(ב) לפקודה, איננו קשור כלל להיקף ההוצאות הכרוכות בהחזקת הרכב וביצוע הנסיעות בו", הסביר השופט בפסק הדין.
עוד הפנה השופט להלכות שנפסקו בעבר בבית המשפט העליון לגבי אופן קביעת שווי השימוש לפי התקנות, כאשר ההלכה המחייבת המרכזית נפסקה בע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו וע"א 7550/18 אור חי הנדסה בע"מ נ' פקיד שומה חולון (בפסק דין שניתן בשנת 2019, לפני שבני משפחת פלד הגישו את ערעוריהם).
בפסיקות אלה נקבע כי הנוסחה הקבועה בתקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב) לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על-ידי מעסיקו, היא נוסחה חד-משמעית ולא ניתנת לסתירה.
על-פי אותה נוסחה, יש לזקוף את שווי השימוש על רכב חברה שלא שימש כ"רכב עבודה" ושימש את העובדים גם לנסיעותיהם הפרטיות, הנסיעות לעבודה ובחזרה ממנה ועוד, לשכר העובד.
אי-אפשר ליהנות מכל העולמות
באשר למשפחת פלד, השופט קירש ציין כי "בני המשפחה בחרו לנהל את עסקי השילוט באמצעות חברה בערבון מוגבל. הם היו מלווים באנשי מקצוע הבקיאים בדיני המס. הם היו אמורים להבין כי לניהול עסק באמצעות חברה, וכן למעמדם כעובדים שכירים המועסקים על-ידי אותה חברה, יהיו השלכות מיסוי שונות. אחת מן ההשלכות היא בתחום שווי השימוש ברכב. הם אינם יכולים ליהנות מכל העולמות: להפיק הכנסות בידי חברה, על כל המשתמע מכך, ומנגד להחיל על עצמם משטר מיסוי שימוש ברכב התקף לנישום עצמאי".
עוד ציין השופט כי "המערערים ביססו, על דעת עצמם, את תחשיב ההכנסה בגין שימוש ברכב על הכלל המצוי בתקנות ניכוי הוצאות הרכב, לפיו יוכרו בניכוי (רק) 45% מהוצאות החזקת הרכב. הם אימצו כלל זה באופן גורף ולא הסתייגו ממנו כשרירותי, כפי שתקפו בחריפות את תקנות שווי השימוש.
"אלא מאי? המערערים שבו ותיארו כיצד המכוניות הנדונות שימשו בראש ובראשונה לצורך הנסיעה בבוקר מירושלים, מקום מגוריהם, לתל אביב ומתל אביב לירושלים בסוף היום. והרי נסיעה אל מקום העבודה וחזרה ממנו היא שימוש פרטי ואישי מובהק".
בנסיבות, בני משפחת פלד חויבו בהוצאות משפט בסך 40 אלף שקל.