נבחרת ישראל עד גיל 20 במשחק רבע הגמר. ''הדור הכי מוכשר שהיה פה'' / צילום: Reuters, Agustin Marcarian
משחק רבע הגמר מול ברזיל במונדיאליטו, שנערך בשבת שעברה, היה כל מה שהכדורגל הישראלי חלם עליו. הנבחרת עד גיל 20 אמנם נקלעה פעמיים לפיגור, אך חזרה במהירות לעניינים, עמדה בכושר הגבוה ולהרבה רגעים הראתה עליונות על הסלסאו. ולמרות כל זה, אף אחד לא יכול היה לצפות את מה שקרה בדקה ה־105. דור תורג'מן, חלוצה של מכבי תל אביב, קיבל את הכדור על סף הרחבה, עבר שני שחקנים במהלך ברזילאי טיפוסי וכבש שער מרהיב שעורר גלים בעולם כולו. בהמשך הנבחרת החמיצה שני פנדלים והציפה מחדש את חלום הבלהות, אך גם את זה היא צלחה עד לשריקת הסיום, שבה רשמה העפלה היסטורית לחצי גמר גביע העולם.
● העליון: שחקני כדורגל אינם תושבי העיר אותה מייצג המועדון שלהם
● מנכ"לית AIG: "כילדה עברתי בין שש מדינות, זה מאפשר לי להתמודד עם אי־ודאות"
● לידועני הוליווד יש אובססיה חדשה: אדריכל יפני בן 81
● האם משאלי עם הם הפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות שלנו?
אחרי המשחק, באופן אירוני, הפרסומות הזכירו לנו שבשבוע הבא תשחק הנבחרת הבוגרת של ישראל מול נבחרות בלארוס ואנדורה (מתחרות נוחות למדי), ותנסה להתקדם לעבר יורו 2024. עבורה ניצחונות במשחקים האלה הן בגדר חובה לאחר שבמרץ היא כשלה פעמיים - תיקו עם נבחרת קוסבו (כאן בישראל) ותבוסה בשווייץ.
המלים האלה נכתבות אמנם רגע לפני חצי הגמר הגורלי במונדיאליטו, אך קשה שלא להשוות בין התמונות: מצד אחד נבחרת נערים שמצליחה וכובשת את העולם; מהצד השני האחות הגדולה שמפשלת שוב ושוב. וזו באמת שאלה: מה קורה לצעירים האלה כשהם הופכים לבוגרים? האם הפעם, לאחר ההישגים יוצאי הדופן, יהיה אפשר לשחזר את זה גם בטורנירים הגדולים באמת של הכדורגל? אם מסתכלים על הישגי הנבחרות הצעירות והבוגרות לאורך השנים, מקבלים תמונה לא מעודדת בכלל.
נבחרת ישראל עד גיל 21 העפילה שלוש פעמים לאליפות אירופה, שתחל החודש ברומניה, הנבחרת עד גיל 19 השתתפה פעמיים באליפות אירופה ואף הגיעה בשנה שעברה לגמר, וגם נבחרת הנוער הצליחה להתברג לאליפות אירופה בשנת 1997. והנבחרת הבוגרת? מאז ההשתתפות במונדיאל בשנת 1970 לא הצליחה להעפיל פעם אחת לשלב הבתים של טורניר גדול.
במאמר מוסגר נגיד שהדבר לא מאפיין את הכדורגל הישראלי בלבד: נבחרת הכדורסל עד גיל 20 למשל זכתה ב־2018 וב־2019 באליפות אירופה, ואילו הישג השיא של הנבחרת הבוגרת לאורך ההיסטוריה היה המקום השני בשנת 1979.
"זר מקבל הזדמנות אמיתית"
אז איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את הפערים העצומים? ומה למעשה גורם לדברים להשתבש כשהשחקנים הצעירים לובשים את מדי הנבחרת הבוגרת?
נדמה שחוץ מהעובדה שהם נדרשים להתמודד עם שחקנים שגדולים מהם - בגיל, בניסיון, במקצוענות וגם בגודל (שכן טווח הגילאים גדול יותר בקבוצות הבוגרות) - לעתים נחשפים השחקנים הצעירים גם לעסקנות ולתופעות שליליות אחרות. במלים פשוטות, המבוגרים לא תמיד משמשים דוגמה ומופת. "בכל ענף ספורט המעבר משלב הנוער לבוגרים הוא הטראומטי ביותר. מדובר בקפיצה מממוצע גיל של 20 למשהו כמו 28-26. בהרבה מובנים זה כמו לעבור מכיתה ד' לתיכון", אומר שינו זוארץ, יו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל.
כל זה הופך למאתגר יותר כשהמועדונים עומדים עם סטופר. "בכדורגל הישראלי אין לאף אחד סבלנות לתת לשחקן צעיר להתפתח, משום שהתהליך הזה כרוך בלימוד מטעויות", מסביר גיא לוי, מאמן הנבחרת הצעירה לשעבר. "המרדף הבלתי פוסק של המועדונים אחרי ניצחונות, אליפויות או מלחמת הישרדות מוביל לחשש משילוב של שחקן צעיר, שיכול לטעות בגלל חוסר ניסיון.
"מלבד זאת, אני חושב שאין לנו מספיק מאמנים בוגרים שיודעים ללמד, לשפר ולקדם שחקנים באופן אישי. אין לנו גם הרבה מאמנים שמנסים להבין את העולם הפנימי של השחקן הצעיר ומשקיעים כאן מספיק מאמץ כדי להעצים אותו ולתמוך בו ברגעי משבר. אמנם התקדמנו יפה בעבודה עם השחקנים הצעירים, אבל כשזה מגיע לקבוצה הבוגרת ספק אם להישגים האלה תהיה משמעות כלשהי".
גם ניר לוין, שאימן עד לפני שנתיים את הנבחרת הצעירה, מזדהה עם התחושות. "מן הסתם קבוצות שרצות בצמרת או מתמודדות על אירופה ועל האליפות קשה להן יותר לשלב צעירים. יש פה גם עניין פסיכולוגי - אם מאמן הולך ומביא שחקן זר הוא ייתן לו את ההזדמנות להוכיח שההגעה שלו מוצדקת. לשחקן הישראלי אין כל כך הרבה הזדמנויות".
כדי להמחיש את הדברים לא צריך ללכת רחוק מדי. בנבחרת עד גיל 20 יש ארבעה שחקנים ששייכים למועדון הכדורגל מכבי חיפה - אף לא אחד מהם משחק בקבוצה הבוגרת של המועדון. אמנם יש שחקנים אחרים בנבחרת שלוקחים חלק בקבוצות הבוגרות שלהם, כמו איליי מדמון בבית"ר ירושלים, אך אף אחד מהם לא נחשב לבורג משמעותי באמת. רק לשם השוואה: שחקני נבחרת ברזיל, שאותה ישראל העיפה ברבע הגמר, משחקים כולם בקבוצות בוגרות.
אגב, התופעה קיימת לא רק בקבוצות הבוגרות, אלא גם בתוך הנבחרות עצמן. כך לדוגמה, שרן ייני, שחקנה הוותיק של מכבי תל אביב וקפטן נבחרת ישראל לשעבר, ערך את משחקו האחרון בנבחרת הצעירה בשנת 2007. ומתי הוא התחיל לשחק בנבחרת הבוגרת? רק ב־2013. במלים אחרות, שש שנים לקח לו לעשות את קפיצת המדרגה הזאת. גם ליאור רפאלוב, שחקנה של אנדרלכט הבלגית, שיחק עד 2008 בנבחרת הצעירה, ורק שנתיים לאחר מכן עשה את המעבר.
שוק עתיק וחוזים דרקוניים
ויש עוד חסם שמעיב על התקדמות הצעירים: האופן שבו בנוי שוק העבודה הייחודי של עולם הכדורגל. על קצה המזלג, מדובר במודל שבו השחקנים שמתקשרים בחוזה עם מועדון מסוים אינם יכולים לעבור לאחר ללא אישור המועדון. רק כאלה שמסיימים חוזה יכולים לעבור ללא הסכמה או תמורה. וכשלמועדון כדורגל יש יהלום ביד, לרוב הוא ידרוש עבורו סכום גבוה.
לכוכבים הבוגרים יש כוח מיקוח גדול יחסית, ולרוב הם בעלי ניסיון ומלווים בידי סוכנים שמסייעים להם בגיבוש חוזה מתגמל. לעומתם, הצעירים לרוב מוצאים עצמם כבולים לחוזה נוקשה במיוחד ותלויים בחסדי המועדון שמחזיק בכרטיס השחקן שלהם. לראיה: לא מעט שחקנים צעירים שמבקשים לצאת לחו"ל - נבלמים.
שורשי המודל הבעייתי מצויים אי שם, לפני יותר ממאה שנה, במולדת הכדורגל הבריטית. בשנת 1893 כדורגלן בשם ווילי גרובס, יליד סקוטלנד, עבר מקבוצת ווסט ברומיץ' לאסטון וילה תמורת כ־100 ליש"ט, והיה לכדורגלן הראשון ששולם עבורו סכום בתמורה להעברתו לקבוצה אחרת. משם והלאה הוטמע המנהג המוזר של רכישת שחקן כאילו מדובר בסוס מרוצים.
גם החוזים עצמם מכשילים את השחקנים לפעמים. לוין מספק דוגמה: "אני יודע על שחקן ישראלי שמשחק בחו"ל והיה כתוב לו בחוזה שעל כמות משחקים מסוימת הוא מקבל בונוס. בעקבות כך, כנראה, המאמן וידא שמשלב מסוים הוא לא ישחק כדי שלא יעבור את המכסה".
זוארץ, שעומד בראש הרגולטור שאחראי בין השאר על נבחרות ישראל, דווקא סבור שהחסם המרכזי הוא בחוקים האירופיים, שמקלים על השחקנים במדינות האיחוד ומחמירים עם אלה שבאים מבחוץ, לרבות ישראלים. "בחלק מהמקרים הסוכנים, השחקן וההורה דווקא מסכמים על חוזים שמבטיחים לשחקנים דקות (על המגרש - א"פ וב"ל) או סעיף יציאה לחו"ל בסכומים נמוכים", הוא אומר ומוסיף כי במקרה של מחלוקת להתאחדות יש כלים, כמו הוועדה למעמד השחקן, שיכולה לקבוע תג מחיר שתמורתו לשחקן מותר להשתחרר מהחוזה. "ההבדל הגדול הוא שהיציאה מכאן לאירופה הרבה יותר מורכבת. האופציות של שחקן אוסטרי למשל לעבור לגרמניה קלות בהרבה מאלה של השחקן הישראלי (בגלל השתייכות לאיחוד - א"פ וב"ל), ולא בגלל רמת הכישרון".
זוארץ מזכיר את היציאה לאירופה, ואין ספק שהקמפיין הנוכחי של הנבחרת הצעירה מעלה את המניה של חלק מהשחקנים ועשוי לאפשר להם לצאת לחו"ל בהמשך. אך חשוב לזכור שזה שלב ראשוני מאוד והדרך עוד ארוכה מאוד. גם אוסקר גלוך, שכיכב באליפות אירופה עד גיל 19 בשנה שעברה, מצא את עצמו לאחר מכן על הספסל בפתיחתם של לא מעט משחקים במכבי תל אביב. כעת, כשהוא משחק מעבר לים, בזלצבורג האוסטרית, חבלי הלידה ממשיכים והטאלנט צריך לעבוד קשה כדי להגיע לרמות גבוהות עוד יותר.
"רק אנחנו תקועים מאחור"
ובכל זאת עולה השאלה למה הקשיים האלה, שחלקם עשויים להיות משותפים לצעירים בעולם כולו, מכשילים בעיקר את הנבחרת הישראלית? התשובה היא שבחו"ל מצליחים למצוא פתרונות שמסייעים במעבר הקריטי הזה, בין השאר באמצעות קבוצות מילואים - קבוצות־בנות המשמשות בהגדרה לקידום השחקנים הצעירים לקבוצה הבוגרת. בחלק מהמדינות, כמו אנגליה, זה נעשה באמצעות ליגה נפרדת, ובחלק, כמו בספרד, קבוצות המילואים מוטמעות בליגות הנמוכות של המדינה.
"בכל מדינה מצאו את הפתרון, רק אנחנו תקועים מאחור", אומר אורי אוזן, שחקן ומאמן עבר, "ואז שחקן עולה לבוגרים ונחסם שם בידי זרים ומאמנים שמפחדים על המקצוע שלהם. צריך להבין שהמאמנים הם לא אנשי אגודה, אין להם זמן לשלם שכר לימוד".
האם קבוצות מילואים הן הפתרון לישראל? יש מי שבטוח שכן. "זה הדבר הנכון לעשות", אומר לוין. "היה בעבר ניסיון כזה, אך הוא נעצר משום שקבוצות לא הסכימו לשלם כספים על השתתפות בליגה כזו, והתקציב מטעם הגופים האחראיים לא הספיק. אבל זה ברור שאם תהיה ליגה כזו, זה יכול לקדם את הכדור הישראלי".
"קבוצות ב' יכולות לסייע למועדונים להוביל את הכישרונות האלה לעתיד וחייבים ללכת לכיוון הזה", אומרת שרון תמם, המנכ"לית היוצאת של מועדון מכבי תל אביב. "אנחנו מסתכלים על יצירת שחקנים כבניית תרבות, אבל בסוף אנחנו אחראים להצלחה של הילד ולא תמיד הוא מוכן ללחץ, אז הוא צריך לעבור שלב בדרך כדי לבנות את האופי והחוסן הנפשי. ברגע שמופעל כל כך הרבה לחץ, גם לשחקן וגם למועדון יותר נכון לעשות את זה בהדרגה".
זוארץ פחות נחוש. "זה בהחלט רעיון שעלה לא פעם, אבל כדי שהוא יקודם נדרש שיתוף פעולה של המועדונים. זה אומר להחזיק קבוצה נוספת, ויש לזה משמעויות לוגיסטיות וכספיות. גם עולה השאלה אם משחק ברמות האלה אכן מקדם את השחקנים או מנציח רמה פחות גבוהה".
אבי נמני, שחקן עבר וסוכן שחקנים בהווה, מעלה חסם נוסף לשחקן הישראלי והוא העובדה כי מכסת הזרים כאן גבוהה יחסית. אמנם כמות הזרים בקבוצה מוגבלת לשישה למשחק, אך זה לא מספיק, וגם את זה יש מי שרוצה לבטל. "בתקופתי היו שלושה זרים במשחק, נתנו יותר במה לשחקנים צעירים. היום 90% מהשחקנים הזרים שמגיעים לפה נחשבים לכישלון, ובכל זאת הם מקבלים את הבמה ואת ההזדמנויות לעשות טעויות. עיקר הבעיה היא שאין ארגון שחקנים חזק, אז כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. לצערי, אנחנו בכיוון של זרים בלי מגבלה ובסוף זה ידחוק את השחקן הישראלי לשוליים".
הפוליטיקאים מחבקים והולכים
ובתוך כל זה צריך גם לדבר על התנאים שבהם נאלצים לשחק בישראל. "אין פה מספיק מתקנים, אנחנו רחוקים שנות אור ממדינות אחרות מבחינת ההשקעה בספורט ואין מספיק שחקנים. בחברה הערבית גם חסרים מגרשי אימונים נאותים", אומר אוזן. "הפוליטיקאים אוהבים להתקשר ולחבק אחרי משחקים, וזה נחמד מאוד, אבל בלי השקעה בכדורגל אין סיכוי להתקדם".
"התקציב לספורט, ולכדורגל בפרט, חייב להיות גבוה בהרבה", אומר זוארץ, "לא לטובת שכר שחקנים, אלא לטובת מתקנים, בעלי תפקיד שיוצרים מעטפת טובה יותר. הייתי יכול להכפיל את כמות השחקנים. וברור שאם תהיה כמות גדולה יותר, הסיכוי ליותר כישרונות יגדל. יש כאן מצוקה אדירה. הייתי רוצה לפחות עוד חמש אקדמיות, אבל התקציב של ההתאחדות מוגבל".
מה אתם, בהתאחדות, עשיתם בשנים האחרונות כדי לקדם את הכדורגל?
"ההתאחדות לכדורגל משקיעה סכומים נכבדים מתקציבה בפיתוח השחקנים הצעירים והמאמנים. הקמנו מרכזי פיתוח בפריסה ארצית ואקדמיה במבואות ים, מינינו מנהלים מקצועיים לנבחרות הצעירות, יש טכנולוגיה מתקדמת, שעות אימון, מעטפת מקצועית, עשרות משחקים בינלאומיים. כל אלה מניבים פירות כבר עכשיו, אבל ברור שחייבים להעצים אותם עוד יותר. ההצלחה של הנבחרת הצעירה בוודאי אינה מקרית".
אלא שלפי בדיקה שערכנו בגלובס לפני כארבעה חודשים, בלי השקעה כספית של ההורים כמעט בלתי אפשרי להפוך לכוכב כדורגל בארץ. "הורה שנותן את כל המעטפת הזאת עשוי לשלם 5,000-3,000 שקל בחודש", הסביר אז חזי נחשוני, לשעבר מאמן כושר בכדורגל הישראלי.
"דור שמגיע בלי משקעים"
האם בכל זאת מדובר בקבוצה חריגה, שיום אחד שחקניה יפרשו כנפיים ויביאו את ההצלחה לידי ביטוי גם בנבחרת הבוגרת? אמנם ניסיון העבר מר יחסית, אך יש מי שמאמין כי ההשקעה הנוכחית תביא לשינוי המיוחל. "כדי לעשות זאת צריך להוציא כמה שיותר שחקנים לאירופה. יש בשנים האחרונות יותר פוקוס על השחקנים הצעירים, ואני מאמין שנראה הישגים ונבחרת בוגרת טובה יותר", אומר לוין.
"הנבחרת הצעירה שלנו ביורו, הנבחרת הבוגרת בליגה A בליגת האומות ובדרג השני במוקדמות אליפות אירופה", מוסיף זוארץ. "אני משוכנע שנעפיל ליורו 2024. זה תהליך הדרגתי והוא חייב להיעשות נכון. אני אופטימי כי המערכת המקצועית שלנו היום יודעת לווסת את זה גם אם השמיכה קצרה".
אוזן מצנן מעט את ההתלהבות, אך שואב השראה מענף ספורט אחר שישראל עשתה בו קפיצת מדרגה משמעותית. "גם אחרי ההישג ביורו בשנה שעברה חגגנו, אבל רוב השחקנים לא השתלבו לאחר מכן בקבוצות הבוגרות. בסוף, לצערי, כל עוד אין שינוי מבחינת תקציבים ומתקנים, זו נבחרת חד־פעמית.
"כן ניתן לראות השקעה גדולה גם של ההתאחדות וגם של מחלוקות הנוער הגדולות. כל הצוות, וכמובן המאמן אופיר חיים, התנקזו לנבחרת אחת, שכבר בעונה שעברה הדהימה את כל אירופה ועשתה את הבלתי ייאמן. הדור החדש הוא הכי מוכשר שהיה פה, הוא מגיע בלי משקעים ונותן לנו את מה שחלמנו. זו נבחרת שלוקחת את כל הסטיגמות ומנפצת אותן. כולם - יהודים וערבים - מקבלים פה הזדמנות שווה, ישראל היפה, ילדים מדהימים שמשלבים כישרון עם עבודה והשקעה.
"אני מקווה שאחרי המונדיאליטו ישבו האנשים הרלוונטיים ויחשבו על פתרונות. לפעמים אירועים חד־פעמיים יכולים לשנות את התמונה. גם בג'ודו לא הייתה הרבה השקעה עד שהגיעה יעל ארד, לקחה מדליה והעיפה את הענף קדימה. אולי ההישגים האחרונים יגרמו למקבלי ההחלטות לחשב מסלול מחדש".