קנדל בסצנת הסיום. מאבק איתנים אדיפלי / צילום: באדיבות YES
בשבוע שעבר הגיעה לסיומה העונה האחרונה של "יורשים" (HBO). מעבר לדרמות, לתככים, לסאטירה המלוכלכת, למתח הבלתי נסבל לפעמים, יש משהו ביצירה הזאת שהצליח למשוך כל כך הרבה צופים אליה ולהפוך אותה לאחת הסדרות המדוברות פה בשנים האחרונות.
● למה עדיף להניח לילדינו לשחק בכוס פלסטיק במקום להקריא להם סיפור? | סרנדיפיטי
● היום שבו הסברתי לבתי שאין דבר כזה ג'ינס מושלם | קניתי
● כולם אומרים שבסוף "יהיה טוב". אבל זו סתם היפנוזה עצמית | רעיון
מהו סוד הקסם שלה? נראה שהוא מצוי בכלל בהנאה המציצנית שאנו מפיקים מצפייה בשקיקה באומללותם של אחרים, קל וחומר אם הם עשירים. מנקודת מבטו של האדם הממוצע לעשירים אין זכות להתלונן, לא על עצמם, לא על החיים, לא על הגורל.
אבל "יורשים" מכחישה הנחה זו מכול וכול: גם לעשירים הזכות האלמנטרית לסבול - בשיירה של מכוניות ריינג' רובר שחורות העושות דרכן ברחובות מנהטן, במסוקים המרחפים מעל גורדי שחקים. בכל אלה מצטיירים בני שושלת רוי כאלים החדשים והאומללים של הקפיטליזם התאגידי.
לוגן רוי, מייסד השושלת והאב הפטריארכלי, מכיר רק משחק סכום אפס אחד: או שאתה ווינר או שאתה לוזר עלוב שנזרק מכל המדרגות. הכמיהה לעוצמה היא שם המשחק, ועליך לעשות מה שמוטל עליך כדי לצאת חי ממנו, גם מדמם.
אם בתחילת העונה הראשונה מפתיע העריץ הזקן את צאצאיו ושב באופן גרוטסקי לתחייה מארץ המתים, והילדים ההמומים חייבים לעדכן את תוכניותיהם מחדש, בסוף הסדרה האב סוף סוף פורע את שטר מותו. אלא שהוא הוא מותיר אותם למלחמת ירושה, שקספירית באיכותה (המלך ליר), בינם לבין עצמם.
הכסף הוא שעושה אותם אומללים (זהירות, ספוילרים). קנדל הבכור מתמודד עם האב במאבק איתנים אדיפלי שהוא אינו יכול לצאת ממנו חי. רוח הרפאים הנקמנית שלו תרדוף אותו אל קצו ולבסוף תעלה אותו לעולה בסצנת הסיום. לאחר דו־קרב מקסיקני על הירושה, שמתקיים בישיבה המכרעת של הדירקטוריון, קנדל מסיים את חייו, בודד ונזנח, רחוק מביתו.
האחות שיב נדרשת לנתב בתוך חבורה של גברים. דומה שהדבר שהכי מאפיין אותה הוא הנרקיסיזם וסוג של נוקשות צינית, שמביאות אותה להכרעה: להתחבר למנצחים ולאשר את ההוצאה להורג הסימבולית של אחיה קנדל.
האח השלישי רומן הוא ליצן שקספירי מריר ומצחיק, שאומר את האמת הקשה ישר בפנים. "אנחנו כולנו בולשיט", הוא יורה כשקנדל עדיין מנסה למנוע את מותו הבלתי נמנע. באמצעות ההומור הפרברטי שלו רומן חושף את השקר הגדול, את המהתלה, שמקיפה את כולם: אושרם המובן מאליו של העשירים.
הכסף הוא שהורג אותם. רוח הקפיטליזם היא שרודפת אותם - האגואיזם, קדושת השווקים ותחושת הצדקנות הרואה במלחמה על ההצלחה והרווח את הטיל המוסרי המזניק את החללית אל הגבהים.
רוח הקפיטליזם מציירת מאבק דרוויניסטי אדיר ממדים בין האדם והעולם - מאבק שבו רק הטובים והחזקים שורדים. האדם הקפיטליסטי עוזב את דלת ביתו עם בוקר, מוכן תמיד לקרב חייו. הדבר היחיד שהאיש הזה זקוק לו הוא אינסטינקט ההרג, שיוכל להפעיל כלפי יריביו העסקיים.
אלא שבשלב מסוים האינסטינקט הזה יופנה פנימה ויביא להוצאתו להורג, ובמקרה שלנו לרצח הנורא ביותר, רצח בתוך המשפחה, כפי שמלמדים אותנו אריסטו ושקספיר.
בפריימים האחרונים של הסדרה משוטטת רוחו של קנדל ליד המזח. לפניו הגלים האפלים של האוקיינוס ויצרי המוות שהם מייצגים; מאחוריו האדם היחיד ששומר לו נאמנות בשכר, מאבטחו האישי.
הצופה, שחש את העצב והמלנכוליה, אינו שמח לאיד על נפילתם של בני האלים העשירים. מדובר בהכרה חדשה באוניברסליות של הסבל בעולם, הכרה כי לא רק המחסור הורג, אלא גם השפע.
"אלה שחצו, בעיניים ישירות,
אל ממלכתו האחרת של המוות,
זכרו אותנו - אם בכלל - לא כנשמות
אבודות אלימות, אלא רק
כאנשים החלולים,
האנשים המפוחלצים"
("האנשים החלולים", ת"ס אליוט)