׳הארץ׳, 18 ביוני 1933. אילו חי, לא מן הנמנע שהיה מנהיג את הקמת המדינה במקום בן גוריון / צילום: גזיר עיתון
היום לפני 90 שנה, על שפת הים בתל אביב, התחולל מאורע כה דרמטי עד שאפשר לחשוב אותו לאקט הפתיחה של ההיסטוריה הישראלית המודרנית; רגע מכונן של התרבות הפוליטית. הוא יצר דפוסי התנהגות ודיבור, המוסיפים להעניק השראה מנוגדת לימין ולשמאל, בדרך כלל מבלי דעת. אפשר לטעון, כי ב-16 ביוני 1933 פרצה מלחמת אזרחים ביישוב היהודי ובתנועה הציונית, שלא שככה עד עצם היום הזה.
זה היה רצח חיים ארלוזורוב, נסיך הכתר הצעיר והמבריק של התנועה הציונית. במותו הוא היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שווה ערך של שר החוץ. הוא היה אינטלקטואל כבד ראש, כותב משובח, מדינאי ודיפלומט; מועמד טבעי להנהיג את מאבק העצמאות ולימים גם את המדינה. אילו חי, אין זה מן הנמנע שהוא, לא דויד בן גוריון, היה מנהיג את היישוב בדרך אל מדינת ישראל.
הוא היה רק בן 34, אבל שמו הלך לפניו. שונאיו מימין קראו לו בלעג ובטינה 'הינוקא האדום', והאשימו אותו שהוא עושה דברם של סטאלין ושל היטלר. הוא היה שייך למפא"י, שעתה זה קמה. היא איחדה שני פלגים של תנועת העבודה. מפא"י היתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית. היא לא עשתה את דברו של סטאלין ובוודאי לא את דברו של היטלר.
אחריות פלילית, אחריות ציבורית
תוצאות הירייה היו מזעזעות, לא רק בגלל הרצח, אלא בגלל החשד העמוק שהוא עורר. ב-50 השנה הבאות חזרה ונשאלה השאלה 'מי רצח את ארלוזורוב'. קשה להאמין באיזו אינסטנסיביות היא נשאלה.
מי יאמין שערב מלחמת יום הכיפורים, היא עמדה במרכז העיתונות הישראלית. ראיונות ארוכים התפרסמו עם אלמנתו של ארלוזורוב, סימה, שהאמינה עד יומה האחרון כי רוויזיוניסטים, תלמידי ז'בוטינסקי, הם שירו בבעלה. ארבע שנים אחר כך, מנחם בגין עלה לשלטון, וגמר אומר ליישב אחת ולתמיד את המחלוקת. הוא מינה ועדת חקירה, שפסקה כי לא היו ראיות נגד החשודים/נאשמים. הם הורשעו תחילה בבית משפט בריטי, אבל עירערו וזוכו.
תשעים שנה לאחר מעשה, השאלה מי רצח, או רצחו, בהחלט מענייינת, ויש לה מקום. אבל בהיעדר ראיות חדשות ממילא לא תצמח ממנה אלא התנצחות. אולי מוטב לדבר פחות על שאלת האחריות הפלילית ויותר על שאלת האחריות הציבורית; בייחוד על הסכנה הנובעת מהשלת עכבות.
בחודשים שקדמו לרצח ארלוזורוב התנהלה הסתה גוברת נגדו, פוליטית וגם אישית, בעיתונות הרוויזיוניסטית. ביום שבו נרצח ארלוזורוב, בבטאון הרוויזיוניסטים 'חזית העם' הופיע מאמר תחת הכותרת "ברית סטאלין-בן גוריון-היטלר", שהאשים את ארלוזורוב במכירת "כבוד העם העברי , זכויותיו ובטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול בעד בצע כסף להיטלר והנאצי"ס" (כך במקור). הרקע היה מחלוקת על הסכם העברה, שהמוסדות הציוניים חתמו עם הנאצים כדי לאפשר לפליטים יהודים מגרמניה להוציא לפחות חלק מרכושם.
זו היתה הסתה לכל דבר. האם זו היתה הסתה לרצח? זה כנראה אפשר לדעת רק אם מישהו נרצח. יגאל עמיר רצח, ולפיכך הרטוריקה שקדמה לרצח רבין בהחלט ראויה להיחשב להסתה לרצח. החשד שרוויזיוניסט רצח את ארלוזורוב לא היה קלוט אפוא מן האויר. למלים תמיד היו תוצאות.
צל של אלימות התארך בימים ההם מעל היישוב היהודי בארץ. זו לא הייתה אלימות חד צדדית. השמאל ניסה בהתמדה לדחוק את אנשי הימין משוק העבודה. בן גוריון כינה את תלמידי ז'בוטינסקי "סגני היטלר". מדיה החומים של בית"ר הושוו עם מדי הנאצים. תהלוכה של נערי בית"ר הותקפה רק חודשיים לפני רצח ארלוזורוב. כרוזי מפא"י באחד במאי 1933 קראו ל"מלחמה בפשיזם הרוויזיוניסטי".
"כן, לשבור"
המתח באירופה טבע את רישומו העמוק על הפוליטיקה הציונית. בסימן עלייה מתמדת עמדה הנטייה להוציא גזרה שווה בין הארץ לאירופה. בעיני השמאל, הימין, בהשראת הפשיסטים האיטלקיים, זמם להרוס את עצם הרעיון של עבודה מאורגנת ("כן, לשבור", כתב ז'בוטינסקי על הסתדרות העובדים). בעיני הימין, השמאל, בהשראת רדיקלים סוציאליסטיים באירופה, זמם להצית מלחמת מעמדות ביישוב היהודי. כמובן, התחילה להעמיק המחלוקת על 'השאלה הערבית'.
היישוב היה סייסמוגרף של האלימות הפוליטית באירופה באמצע שנות ה-30. גרמניה סיפקה את החדשות הרעות ביותר, אבל עניין קרוב עוררו גם החדשות מאוסטריה, מצרפת ומספרד, שבהן שמאל וימין התבוננו אלה באלה דרך קני הרובה.
בתנועת ז'בוטינסקי היו ביטויים של אהדה רעיונית ונפשית לפשיזם האיטלקי. הם נשמעו בגלוי. מאמר ב'חזית העם' הנ"ל, בתחילת 1933, הביע אפילו אהדה לרעיונות הלאומיים של היטלר ("הסוציאליסטים והדמוקרטים למיניהם סבורים שתנועת היטלר היא כולה קליפה. ואנחנו סוברים שיש בה קליפה וגם תוך"). ז'בוטינסקי נאלץ לקרוא את תלמידיו לסדר, וציווה עליהם איבה פעילה כלפי המשטר הנאצי. מדהים שהיה צורך בהוראתו.
אין צורך להתאמץ כדי לתת סימנים בני זמננו במאורעות ההם. הזיכרון הדוהה של 16 ביוני 1933 ראוי בהחלט לריענון. אבל לא רק כדי לחזור ולשאול מי-רצח. זה דיון עקר. יום השנה מעניק הזדמנות לסמינר לאומי בשאלת הסכנה הנובעת מהקצנה. אני כשלעצמי אינני חושב שהאחריות נפלה, או נופלת, באופן שווה על שני המחנות. אבל אני מציע להתעניין פחות בשאלת האחריות ויותר בשאלת התוצאות.
יש יסודות פוליטיים שהקצנה רצויה בעיניהם, מפני שהם בזים לסדר הקיים. אבל יש טעם לשאול אם עדיין אפשר לסגת מפי התהום.