סיפור האהבה בין נסיך לברבור מכושף הפך ליצירת המחול הידועה ביותר בעולם

רוברט הוא סופר ומבקר המחול של "וול סטריט ג'ורנל"

בזמן שג'ורג' בלנשין (1904-1983), הכוריאוגרף הרוסי-אמריקאי השנון ובעל החזון, עמל רבות כדי לשמר את הבלט כאמנות חיה במאה ה־20, יצירתו של צ'ייקובסקי "אגם הברבורים" מעולם לא התקשתה לשמור על הרלוונטיות שלה. הפופולריות שלה על זמנית. מספרים שבלנשין נהג לומר ב־35 השנים שניהל את להקת "ניו יורק סיטי בלט": "אולי זה יהיה רעיון טוב לקרוא לכל מופעי הבלט 'אגם הברבורים', ככה אנשים יבואו!".

סיפור אהבה בין ברבור לנסיך

כשבלנשין ולהקתו הציגו לראשונה את "אגם הברבורים" ב־1951, נראה שהוא לא היה נלהב כל כך. הכוריאוגרף קיווה להטביע את חותמו עם יצירות חדשות וניסיוניות. לדעת בלנשין, עולם המחול אז עסק בעיקר בנוסטלגיה, כשביצוע יצירות עבר היו פסגת השאיפות של כל להקות המחול. אלא שמהרגע ששכנעו את בלנשין להציג את "אגם הברבורים", הוא ניגש לטפל באופן אישי בסיפור האהבה בין אודט, נסיכה שמכשף רשע הפך אותה לברבור, לזיגפריד, הנסיך מלנכולי.

השינויים שהכניס בלנשין ליצירה

במהלך השנים, בלנשין עשה שינויים ביצירה. ב־1956, למשל, הוא חיבר את סיום האלגרו המלהיב שצ'ייקובסקי הלחין, לקטע בולט ביצירה - כששתי הדמויות המובילות, הנסיכה אודט והנסיך זיגפריד, רוקדות. בכך בלנשין ביטל את הסוף שנוסף לאחר מות המלחין; אותו סיום שהוצג בהפקה של הכוריאוגרף הרוסי לב איבאנוב ב־1895.

הוא המשיך לשכתב את היצירה. באמצע שנות ה‏־60 נרשמה תדהמה בקרב שמרנים כשבלנשין קיצץ את רביעיית "הברבורים הקטנים" המפורסמת; קטע שלינקולן קירסטיין, יד ימינו של בלנשין, כינה "מכונת מחיאות כפיים שתמיד עובדת".

בלנשין עיבד מחדש את "אגם הברבורים" עד 1980, והוא יותר ויותר התייחס לכוריאוגרפיה של איבאנוב, בעיקר בקטעי הסולו של מלכת הברבורים. מאז שראיתי לראשונה את "אגם הברבורים" בתחילת שנות ה־70, הכוריאוגרפיה, שקשורה באופן הדוק למוזיקה של צ'ייקובסקי, נשאה את העלילה לפסגות דרמטיות, ללא קשר לשינויים שהכניס בלנשין בכל עונה נתונה.

אחרי מרגעי השיא של היצירה כולל את הקטע שבו הרקדניות סובבות סביב הבלרינה. בתחילה, הן נכנסות לבמה ומשתרכות לאורך האגם בקווים נחשיים ובקבוצות קטנות ומסודרות. בסוף, בפרידה הטרגית של הגיבורים, קבוצת הרקדניות עולה ויורדת, כגאות ושפל, מעל הסצינה.

בלנשין ביים את אודט כך שתרקוד בצעדים מאוד זוויתיים. כשהיא עוזבת, היא כאילו נמשכת בכוחו של מכשף רשע שנמצא מחוץ לבמה. היא לא מבצעת את תנועת הזרועות הנחשיות, שלעתים קרובות מוזילות הפקות אחרות של "אגם הברבורים". היא עוזבת את הבמה בסיבובים עדינים, בגב מקושת, כשראשה לאחור, בפרופיל אשר מראה את הדמות כולה.

● איך נראה מבפנים אחד האתרים המרהיבים ביותר באיסטנבול?
● מה הפך את "שמונה וחצי", סרטו של פליני, לאחת מפסגות הקולנוע במאה העשרים?
● הסיפור הטרגי מאחורי המחזה היווני הקלאסי הידוע

הגרסאות העכשוויות ליצירה

לפני כ־15 שנים, להקת "מיאמי סיטי בלט" ביצעה את יצירתו של בלנשין בפעם הראשונה. שנה אחר כך ביצעה אותה גם להקת ניו יורק סיטי בלט. שתי ההפקות האלה הצליחו להעביר את הכוח התיאטרלי והיופי של "אגם הברבורים", אף שכל אחת מהן חשפה אי הבנות בנוגע לאינדיבידואליות של היצירה הזו.

הגרסה שביצעה "מיאמי סיטי בלט", בבימוי מריה קלגרי, אחת הרקדניות שגילמו בניו יורק סיטי בלט את אודט, היא הקוהרנטית ביותר, והיא גם זו שהכי מזכירה את גרסתו של בלנשין מ־1983, חודשים ספורים לפני מותו.

כמה אלמנטים מכריעים, דוגמת הסימן העדין שבעזרתו אודט מאותתת לנסיך שיתבונן בקרקע כדי שלא יחזה בשינוי שהיא עוברת, היו חסרים בהפקה הזו. אך היא עדיין הצליחה לכבד את החזון של בלנשין, בין היתר הודות לריקוד הנקי של הלהקה.

הגרסה של ניו יורק סיטי בלט היתה מרשימה, על אף השינויים ששתלו בה, שלא ממש תאמו את היצירה המקורית. אנסמבל הרקדניות שליוו את הנסיכה היו לבושות בשחור במקום בלבן, ומספרן עלה מ־24 ל־30.

התפאורה, שתוכננה על ידי אלן ווס, שגם עיצב את התלבושות, נראתה כמועדון חשפניות - אבל בקוטב הצפוני. התאורה הירוקה האפלולית שעיצב מארק סטנלי גרמה לבמה להיראות דחוסה, בעוד שבעבר היא היתה בהירה ומאווררת.

מה שממשיך להפנט את הצופים

למרות כל הפגמים מהם סובלות גרסאות עדכניות של "אגם הברבורים", המוזיקה של צ'ייקובסקי עדיין ממלאת חיים בדרמה הזו על כישוף ואהבה נכספת. שלא כמו הרבה גרסאות מתוחכמות שמופקות בימינו, היצירה של בלנשין מחברת את הצופים ללב המוזיקה של צ'ייקובסקי ובכך מהפנטת אותם.