"החטא ועונשו": אחד הטקסטים המרתקים, הקיצוניים והחריפים בספרות המודרנית

מיכה מטיקס הוא סופר, עורך ספרותי ומרצה לאנגלית באוניברסיטת רירג'נט בוירג'יניה 

ב־1865 הגיע פיודור דוסטוייבסקי לויסבאדן בגרמניה. הוא היה אז על הקרשים: הוא חשש שיגרשו אותו מבית המלון, לאחר שאיבד את שעונו וכספו בשולחנות הרולטה. כשהגיע לגרמניה, הוא חשב שהוא הולך להתאחד מחדש עם פילגש מימים עברו, אבל זה לא קרה. מושפל, בודד ורעב, הוא פנה לחבריו לעזרה. אחת מחברותיו הייתה נטליה שליקובה, סופרת ואחת מבנות האצולה הרוסית, ששהתה באותה העת בויסבאדן. היא עודדה אותו לפנות אל הגיס שלה, מיכאיל קטקוב, ולהציע לו לכתוב טקסט למגזין החודשי שערך, "המודיע הרוסי".

החטא ועונשו

פיודור דוסטוייבסקי

שפת המקור: רוסית
שנת פרסום: 1865
תרגום עכשווי לעברית: 1995
תרגום: פטר קריקסנוב
הוצאה: ידיעות אחרונות - ספרי חמד
מספר עמודים: 634

 כריכת הספר החטא ועונשו פיודור דוסטוייבסקי

במכתבו לקטקוב דוסטוייבסקי תיאר את רעיון הסיפור שלו, שיהיה "דיווח פסיכולוגי על פשע" ש"ירתק את הקורא" ויהיה טוב יותר, כך קיווה, מכל דבר שכתב עד אז. דוסטוייבסקי כתב לו: "בגלל חופזה כתבתי דברים מאוד מאוד גרועים. עם זאת, את הדבר הזה לא כתבתי בחופזה אלא בתשוקה".

הספר סוחף את רוסיה בסערה

ב־1866 הספר "החטא ועונשו" פורסם בהמשכים וסחף את רוסיה בסערה. שנה אחרי, מבקר של המגזין "דיווחים על המולדת" כתב כי זהו "האירוע הספרותי הגדול ביותר של זמננו".

"רק את 'החטא ועונשו' קראו ב־1866", כתב בספר הזיכרונות שלו המבקר הרוסי ניקולאי סטרחוב. הספר "גרם לאנשים בעלי עצבים חזקים להיות חולים ולבעלי לב חלש לוותר על קריאתו לגמרי". זהו הספר הראשון בין ארבעת הרומנים הגדולים של דוסטוייבסקי, והוא אחד הטקסטים המרתקים, הקיצוניים והחריפים בספרות המודרנית.

● סיפור האהבה בין נסיך לברבור מכושף הפך ליצירת המחול הידועה ביותר בעולם
● איך נראה מבפנים אחד האתרים המרהיבים ביותר באיסטנבול?
● מה הפך את "שמונה וחצי", סרטו של פליני, לאחת מפסגות הקולנוע במאה העשרים?

התקפי הזעם, הפשע וההודאה של הגיבור

הרומן עוקב אחר רודיון רומנוביץ' (רומניץ') רסקולניקוב, סטודנט שנשר מלימודי פילוסופיה, אשר מתוך תפיסה תועלתנית רדיקלית, שודד והורג באכזריות שתי נשים, בעלת חנות ואחותה, זאת במטרה לצאת ממעגל העוני ולהילחם באי השוויון הכלכלי. הוא מאמין שרצח שביצעו אנשים גדולים לטובת החברה - הוא מעשה מוצדק. "האמת השמיימית והחוק הארצי", כפי שניסח זאת דוסטוייבסקי, "גובים את מחירם". רסקולניקוב חווה משבר פסיכולוגי בסגנון המלט: גם אחרי שהוא מודה בפשע בפני המשטרה, הוא לא באמת נפתר.

מבחינת הסגנון, ההיקף והמורכבות, הרומן הזה שונה מיצירותיו הקודמות של דוסטוייבסקי. זהו רומן של רעיונות עם קצב של מותחן, ששאלת המפתח בו אינה מי רצח את מי, אלא למה ואיך שכנע את עצמו רסקולניקוב שרצח הוא מעשה מוצדק.

נקודת מבט של צד שלישי עוקבת אחר התקפי הזעם של רסקולניקוב. היא כה מפורטת עד שהיא מכניסה אותנו לתוך ראשו של הגיבור, וגורמת לנו להתחקות, יחד עם רסקולניקוב, אחר המניעים שלו.

דוסטוייבסקי השתמש בדמויות משנה רבות כדי להאיר את אופיו של הגיבור. הוא מנגיד את החוצפה המתוחכמת והאינטלקטואלית של רסקולניקוב עם ההקרבה העצמית השקטה של סוניה, נערה העובדת בזנות. בעוד שרסקולניקוב מתענג מיישום מושלם של רעיונותיו "הריאליסטיים", סוניה מוכרת את עצמה כדי להציל את האחים שלה מרעב ובמקביל מתפללת למחילה.

מה המניע מאחורי הרצח?

מה שלבסוף רסקולניקוב מגלה הוא שמאחורי רעיונותיו לא עומד רצון לשפר את החברה אלא דחף לשלוט בה. הרציחות התגבשו בדמיונו כאמצעי להוכיח לעצמו שהוא מעל המוסר. "החשיבה החדשה" שלו הסוותה את האגואיזם שלו באלטרואיזם, וגרמה לו לפעול באנוכיות מוחלטת, תוך גאווה באומץ ליבו.

הדמויות של דוסטוייבסקי מייצגות רעיונות. רסקולניקוב, ששמו מגיע מהמילה הרוסית רסקולניק ("מתנגד"), הוא גיבור המגלם אוטופיה תועלתנית שהגיעה לקצה הלוגי שלה.

יש לו "לב שלא מסוגל לשאת בעול של תיאוריות", אומר בספר הבלש פורפירי פטרוביץ'. התיאוריות האלה הפכו סטודנט רגיש לרוצח ש"מתעב אחרים", אבל "רואה את עצמו כאדם ישר". במילים אחרות: החטא ועונשו הופך את הקיצוניות על פניה, וחושף את הכיעור שמסתתר מאחורי חזית של כוונות נעלות לכאורה.

אבל הספר עושה יותר מזה. הוא גם חוקר את היופי והשבריריות שבאהבה. לשאלה מה אפשר לעשות אל מול הסבל האנושי, עונה רסקולניקוב: "להרוס כל מה שצריך להרוס". סוניה, לעומתו, בוחרת לסבול יחד עם מי שסובלים, ובתהליך זה, אולי, היא "זוכה לתחייה בידי האהבה".