בית המשפט העליון. קיבל את הערעור של חברות הביטוח הגדולות בישראל / צילום: Shutterstock, Seth Aronstam
ארבע חברות הביטוח הגדולות בישראל - הפניקס, הראל, מנורה והכשרה - יכולות לשחרר היום אנחת רווחה, לאחר שבית המשפט העליון קיבל את ערעורן על הכרעת בית המשפט המחוזי שהייתה עלולה לחשוף אותן להחזר של כ-5 מיליארד שקל למשקיעים.
הערעור נסוב סביב החלטת השופטת אסתר שטמר מבית המשפט המחוזי בלוד, שאישרה ניהול תביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברות הביטוח, בהיקף כ-100 מיליון שקל, בגין גבייה לא חוקית של "הוצאות ניהול השקעה", זאת לאחר שתשלומים אלה לא עוגנו בהסכם עם המשקיעים.
● 6 חברות ביטוח ישיבו מאות מיליוני שקלים למבוטחים
חשש חיוב המיליארדים נבע מהעובדה שנגד החברות מתנהלים מעל 10 הליכים נוספים בבתי הדין לעבודה בגין אותה טענה, אשר יחד מגיעים להיקף של כ-5 מיליארד שקל. אך בית המשפט העליון קבע כי חברות הביטוח, המנהלות כספים של משקיעים, רשאיות לגבות הוצאות ישירות מכספי המשקיעים.
ערעור סביב 4 בקשות אישור לתובענה ייצוגית
הערעור סבב סביב הכרעה בארבע בקשות לאישור ארבע תובענה ייצוגית בנושא אחד נגד ארבע חברות הביטוח המובילות בארץ - הראל, מנורה, הכשרה והפניקס. כל הבקשות עסקו בנושא של גביית "הוצאות ניהול השקעות" (ההוצאות בקשר לניהול נכסי מבוטחים במסגרת פוליסות ביטוח פרט), אשר מכונות גם "ביטוחים תלויי תשואה או "פוליסות חיסכון".
פוליסות חיסכון הן מכשיר להשקעת כספים, שלמעשה אין בו מרכיב ביטוחי. הצדדים מתקשרים בהסכם שלפיו חברת הביטוח משקיעה את כספי החוסך לפי מסלול השקעות שבחר.
טענת המבקשים הייתה כי פוליסות החיסכון קובעות כי החוסכים ישלמו בעבור ניהול החיסכון דמי ניהול בשיעור של עד 2%, והתשלומים האפשריים הנוספים הם מסים ממשלתיים ואחרים (שאינם רלוונטיים לענייננו) ואלה בלבד.
לטענת התובעים הייצוגיים - באמצעות עו"ד גלעד ברנע, עו"ד יצחק יערי ממשרד חן, יערי, רוזן-עוזר ושות' ועו"ד יעקב שפיגלמן - חיוב המבוטח בהוצאות ניהול השקעות לא צוין בפוליסות הביטוח, והוא מנוגד להסכמה החוזית בין הצדדים.
חברות הביטוח הנתבעות טענו מנגד כי "הוצאות ניהול השקעות" הן חלק מההוצאות הישירות שמוציאות חברות הביטוח בשל ביצוע העסקאות, והן משולמות לצדדים שלישיים באופן אחיד מנכסי המבוטחים. משום כך, נטען, גביית ההוצאות נעשתה כדין.
ההחלטה במחוזי ניתנה בניגוד לעמדת רשות שוק ההון
החלטת השופטת אסתר שטמר במחוזי ניתנה בניגוד לעמדת רשות שוק ההון, הביטוח והחיסכון, אשר צידדה בעמדת חברות הביטוח ואף הזהירה כי קבלת התביעות תערער את יציבות חברות הביטוח. עמדתה המפורשת של הרשות הייתה שקיימת הרשאה חוקית לגביית ההוצאות ללא עיגון חוזי במסמכי ההצטרפות; ושההרשאה קיימת גם ללא פירוט ההוצאות בדיווחים השנתיים שנשלחו למבוטחים.
השופטת קבעה כי "חברות הביטוח לא כללו בפוליסה הוראה המסדירה את זכותן לגבות את ההוצאות מהמבוטחים, ואין לפרש את הפוליסה ככוללת הוראה כזו. אין מדובר בחסר, כי אם בהסדר שלילי, ועל כן לא יחולו הוראות חוק הנאמנות, חוק השליחות או נוהג. משום כך הגבייה נעשתה שלא כדין".
חברות הביטוח ערערו על הכרעה זו לבית המשפט העליון בעזרת עוה"ד ד"ר אביגדור קלגסבלד, אמיר שרגא וזמיר בן בשט.
שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף, בהסכמת השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, קבע כי "בחינת הוראות חוק הנאמנות, ובפרט הוראת סעיף 8(ב) לחוק, החלות על מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין החוסכים (בהינתן שלא ניתן ללמוד בנסיבות העניין על הסכמה אחרת בין הצדדים), מובילות למסקנה כי חברות הביטוח היו רשאיות להשית על החוסכים את עלות הוצאות ניהול ההשקעות בהן נשאו, למצער, כל עוד אין טענה כי הוצאות אלה הוצאו שלא כדין".
עוד הוסיף השופט, כי "פרשנותן הנכונה של פוליסות החיסכון היא כי קיים חסר בעניין זכותן של חברות הביטוח להשית את הוצאות ניהול ההשקעות על נכסי הקופה, וכי חסר זה יש למלא על פי דיני הנאמנות החלים בנסיבות העניין על ההתקשרות בין הצדדים. מאחר שעל פי דינים אלה רשאיות חברות הביטוח להחזיר לעצמן את ההוצאות הסבירות שהוציאו עקב מילוי תפקידן כנאמנות על נכסי הקופה, ובהיעדר טענה במסגרת ההליכים שלפנינו כי מדובר בהוצאות בלתי חוקיות או בלתי סבירות, הרי שחברות הביטוח נהגו גם במערכת היחסים ההסכמית מול החוסכים, ולא רק במערכת הרגולטורית מול המאסדר, על פי זכותן כדין".