ניידת משטרה / אילוסטרציה: Shutterstock
הכותבת היא קרימינולוגית, מומחית לטיפול, שיטור ואכיפת חוק, מרצה במכללה האקדמית אשקלון
אין זה חידוש שמשטרת ישראל מצויה באחת התקופות הקשות בתולדותיה. לפרישה ולהעזבה של ניצבים רבים בשנה האחרונה מתלווה עזיבה של בכירים אחרים בשדרת הפיקוד. חמור מכך, מזה שנים מספר השוטרים המתפטרים מהשירות גבוה מזה שמצטרף לשורות המשטרה. אומנם לאחרונה סוכם שיתווספו תקנים רבים (3,200), אך קשה לראות איך אלה יאוישו בפועל. כיום חסרים לא פחות מ־2,000 שוטרים עוד בתוך התקינה הקיימת.
לכישלון, כידוע, יש אבות רבים, וכולם בורחים מבשורה ומאחריות. חלק מהאחריות רובצת לפתחה של המשטרה, שהרוויחה ביושר ביקורת חריפה עליה. חלק מהקושי נעוץ בסיבות אובייקטיביות ובמציאות המורכבת שגוררות שחיקה מתמדת ובעייתיות בשימור המוטיבציה. לשוטרים יש תרעומת מריבוי המשימות המוטלות על כתפיהם בחיכוך מתמיד עם אזרחים, הן באירועי סדר ציבורי שעצימותם גוברת בהתמדה והן באירועי ביטחון, שם חלק מהשוטרים מרגיש שידיהם כבולות ושהגיבוי חסר. גם התגמול הכספי רחוק מלהיות הוגן.
דם רע בין הקודקודים
הוסיפו לכך את "הדם הרע" שבין השר איתמר בן גביר למפכ"ל קובי שבתאי, את כיפופי הידיים התכופים ואת ההתבטאויות מצד פוליטיקאים על כישלון המשטרה, שק חבטות זמין, במיגור הפשיעה. הוסיפו לכך גם את ההכרזה על הקמתו של "משמר לאומי", ארגון שבין אם נועד להיות מעין "מתחרה" של המשטרה ובין אם יהיה כך בפועל, הרי לא נעלם מהמשרתים במשטרה שהדרג המדיני מבקש להזרים אליו משאבים ותשומות ושהדרג המדיני רואה דווקא בו יעד לאומי; וממילא גאוות היחידה של המשרתים במשטרה נפגעת.
המשטרה היא החוליה הראשונה בשרשרת אכיפת החוק, וכשהיא נפגעת, יש לכך גלי השפעה משניים. לאחרונה שמענו על הודעת התפטרות של עשרות תובעים משטרתיים המנהלים את התיקים הפליליים בתביעה המשטרתית. בימים אלה הגיעה ידיעה על עזיבת עובדים במכון לרופאה משפטית בטענה לשחיקה ועומס.
למרבה הצער, המשטרה קורסת תחת העומס והשמיכה מתוחה עד לקצה. אנחנו כבר לא רק במצב של שירותיות שנפגעה והגעה מאוחרת לזירה, אלא לאחרונה שמענו גם על מקרים שהמשטרה הוזעקה אך כלל לא הגיעה. מי שמשלם את המחיר הוא כמובן כל אחד בתחושת הביטחון האישי ובביטחון עצמו, אך המחיר הכבד בטווח הארוך הוא המדינתי והלאומי.
השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות כדי לעצור את תופעת הקילוח החוצה של משרתים מהמשטרה. החשש הוא שאנו במגמת האצה שלילית של מה שנתפס כ"נטישת ספינה שוקעת", ויש הכרח דחוף שכל הגורמים הנוגעים בעניין יפשילו שרוולים וסוף־סוף "ייכנסו לאירוע" בכל הרצינות, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.
מתחייב, בראש ובראשונה, כ"חוסם עורקים", להמשיך בתיקון תגמול השכר כדי למשוך שוטרים ראויים. יש להחזיר למשטרה צדדים של שיטור קהילתי שנזנח. העידן המודרני הביא עימו ריחוק, ניכור ופגיעה בתחושת הסולידריות. הוא גם הרחיק את הנגישות של השוטרים מהאזרחים. בקום המדינה המשטרה הייתה קהילתית ביסודה, כפי שהוצג בסרט "השוטר אזולאי". בעשורים האחרונים האופי הזה בפעילות המשטרה אבד לחלוטין. מערכת המשפט אימצה לעצמה בעשור האחרון מאפיינים קהילתיים. פותח והורחב מערך "בתי המשפט הקהילתיים", שנועדו לא רק לאכוף בענישה נוקשה את ה"סימפטום" של הפעולה העבריינית, אלא לטפל, בסיוע הקהילה, בשיקום ובטיפול.
שיקום הסולידריות
ואם החוליה האחרונה במערכת האכיפה, מערכת המשפט, השמרנית באופיה, השכילה להבין את החשיבות שבאימוץ כלים קהילתיים והחשיבות שבמעורבות בקהילה - בוודאי נכון שהמשטרה תחזור לאמץ את השיטור הקהילתי ותשתף את התושבים בהעלאת הביטחון האישי, מה שיצמצם פשיעה וקורבנות. ואולי מהלך מקצועי כזה יועיל גם בשיקום של הסולידריות החברתית המעורערת שלנו.