העסק הענק והקטלני של ההגירה הלא–חוקית לאירופה / צילום: Reuters, Oliver Weiken
אלחז, צעיר סורי בן 24, שילם 4,000 דולר כדי לעלות על ספינה בניסיון להיכנס לאיחוד האירופי. התשלום על הפלגה בספינה אמתית, במקום בסירות גומי מאולתרות, בדרך כלל גבוה יותר מכיוון שהיא אמורה להיות בטוחה יותר. אבל זה לא היה המצב לגבי ספינת הדיג הרעועה "אנדריאנה". הספינה הפליגה מנמל טוברוק שבלוב בתחילת חודש יוני, כשהיא דחוסה ביותר מ־700 בני אדם, הרבה מעבר לקיבולת הסבירה שלה.
● "ואז מערכת החשמל התחילה לקרוס" | ראיון
● מחפשי עבודה מספרים על מסלול ייסורים כשהכוח שוב בידי המעסיקים | WSJ
● "הייתי מכורה לאופיואידים 25 שנה. אני רוצה לצעוק: די למחדל הזה" | הצוללת
במהלך ארבעת ימי המסע, רק מי ששיחד את הצוות הקטן של הספינה הורשה לעלות לסיפון. היתר הוכו בחגורות, לפי עדויות, ונאלצו לשהות נעולים בבטן הספינה. ביניהם היו נשים וילדים. ביום הרביעי להפלגה התהפכה הספינה וטבעה מול חופי יוון. 104 בני אדם בלבד חולצו בחיים, 82 גופות נמצאו עד כה. יתר 500 הנוסעים מוגדרים כ"נעדרים". "אחד מאנשי הצוות סיפר לי שהיו יותר מ־400 פקיסטנים בבטן הספינה, ורק 11 שרדו", סיפר אלחז לסוכנות הידיעות "אי־פי".
האסון שהתרחש באמצע החודש שעבר - אחרי שהספינה תועדה על ידי מטוסי "פרונטקס" (סוכנות שמירת הגבולות של האיחוד) כשהיא במצוקה ולמרות זאת טבעה - נחשב לאסון־טביעה בקנה מידה גדול יחסית. אך הוא בהחלט לא חריג. ספינות דיג, סירות גומי, רפסודות וכלי שיט מאולתרים - מאות מהם טבעו בעשורים האחרונים בים התיכון במהלך ניסיונות של מהגרים, פליטים ומבקשי מקלט להיכנס לאיחוד האירופי. סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) תיעדה יותר מ־30 אלף מקרי מוות בשמונה השנים האחרונות במהלך ניסיונות כניסה לא־חוקיים לאיחוד. המספר האמיתי ככל הנראה גבוה הרבה יותר.
אלפי אירו להפלגה
מפעל ההברחה הגדול והקטלני לתוך גבולות האיחוד האירופי הפך בעשור האחרון לעסק המגלגל מיליארדים. הצורך הנואש של פליטים מסוריה, מאפגניסטאן ומעיראק לברוח ממלחמה ומרדיפה, ביחד עם הלחץ הכלכלי העצום על תושבי מדינות כמו פקיסטן, איראן, ניגריה, מרוקו ושלל מדינות אחרות באפריקה - שגורם להם לחפש עתיד באיחוד האירופי כמהגרים לא־חוקיים - הביאו להסתערות על אירופה. פוטנציאל ההגירה עצום, נתיבי השיט רבים, והאיחוד האירופי מעריך כי עסקי ההברחה לשטחו מגלגלים בין 350 ל־750 מיליון דולר בשנה. בגל ההגירה הגדול של 2015, כאשר יותר ממיליון בני אדם נכנסו דרך טורקיה ויוון, היה מדובר כבר במיליארדי דולרים.
למרות שמדובר בעסק, אין ממש חוקים ובוודאי שאין שקיפות או הגנה על הצרכן. כל אחד משלם לפי הקשרים שלו, רשת המבריחים אליה הוא התגלגל, וגם מעמדו. במקרים רבים, ניסיון ההגירה הלא־חוקי מתחיל כבר במדינת המוצא, כולל טיסה למדינת מעבר כמו טורקיה או לוב אליה ניתן להגיע ללא ויזה, ואז מתחיל החלק המסוכן של שיט לא־חוקי בניסיון להיאסף על ידי סיורי "פרונטקס", או לנחות ללא תיעוד בחוף כלשהו. רנא חוסיין נאסר, למשל, בן 23 מפקיסטן, אמר כי שילם 7,500 אירו בעבור מקומות למשפחתו ולו על אותה הספינה שטבעה. אשתו ושני ילדיו לא נמצאו עד כה.
בבית משפט יווני סמוך למקום טביעת הספינה הובאו מיד לאחר האסון תשעה עצורים לדיון בעניינם. הם הצהירו כי הם מצרים. הם נתפסו על ידי הרשויות במים אחרי טביעת הספינה והנוסעים הצביעו עליהם כאחראים. ייתכן שייגזרו עליהם שנות מאסר, ייתכן שהם יגורשו חזרה למצרים או ללוב. בכל מקרה, הם אינם המנהלים של רשתות ההברחה, רחוק מזה. במקרים רבים, מי שנמצאים על הספינות הם עובדים זוטרים, לרוב קטינים, המשמשים את המבריחים כדי לנסות ולשמור על הסדר במהלך המסע הקשה ולמנוע התהפכות. רובם חסרי ניסיון לחלוטין. חלקם עושים את התפקיד רק בשביל נסיעה חינם.
מי שעומדים בראש רשתות ההברחה אינם מסתכנים בנסיעה לאירופה. הם נמצאים לרוב בביטחה במדינות המעבר, כמו לוב או טורקיה, מרוקו ותוניסיה, ובעלי קשרים ענפים עם המשטרה המקומית, או עם מי ששולט באזור. כך למשל בדוח מרכז הברחת המהגרים של ה"אירופול" לשנת 2022 נכתב כי מנהיגי רשתות ההברחה "מנהלים את עסקיהם הפליליים מרחוק, ומרוויחים מההזדמנויות שמציעה הסביבה המקוונת והפתרונות הדיגיטליים שכבר נפוצים בכל שיטות הפעולה של מבריחי מהגרים. פלטפורמות ופתרונות דיגטליים חינמיים ופופולריים ובהם רשתות חברתיות ואפליקציות לניידים, משמשים לעיתים קרובות למגוון מטרות כגון פרסום, גיוס, תקשורת, תיאום, הדרכה, העברת כספים או ניטור פעילות של רשויות אכיפת החוק".
שלושה נתיבים מרכזיים מובילים את ההגירה הלא־חוקית לאירופה: במזרח הים התיכון מדובר בשיט קצר יחסית מחופי טורקיה לאיים יוונים סמוכים בים האגאי ובראשם האי לסבוס. במרכז הים התיכון זהו שיט מסוכן מחופי לוב או תוניסיה ליוון, למלטה או לאיטליה. ובמערב הים התיכון השיט לספרד קצר יחסית אך מסוכן לעיתים. נתוני השנה הנוכחית - כ־82 אלף בני אדם שנכנסו לאיחוד האירופי עד לסוף חודש יוני - כבר שוברים את השיא של השנה שעברה.
המחירים משתנים בהתאם לנתיב, לדרך הנסיעה וגם בהתאם למבריחים השונים. לפי דוח של "אירופול", משרד המשטרה האירופי, המבוסס על חקירות של מבריחים ושל נוסעים, שיט בסירת גומי מטורקיה ליוון עולה בין 500 ל־1,500 אירו. בספינה אמיתית המסע הזה כבר יעלה בין 1,500 ל־5,000 אירו. המחיר הממוצע למסע בנתיב זה היה 2,200 אירו, נכון לשנת 2020. חלק מהמבריחים אינם מתביישים לדרוש "אקסטרה" בשביל חגורות הצלה. יש משפחות היכולות להרשות אותן רק לילדים ולתינוקות. רוב המהגרים אינם יודעים לשחות, ואפילו התהפכות במים רדודים עשויה להיות גזר דין מוות עבורם. יש גם מספר הולך וגדל של אנשים המסתכנים בהברחה באמצעות הגבול היבשתי לבולגריה, מוסתרים במשאיות. סיכויי המעבר שלהם קטנים, והסיכון גדול. הם משלמים בממוצע 1,500 אירו "בלבד".
במרכז הים התיכון השיט הופך ליקר יותר, ובמערב הים התיכון, בחופים הפתוחים יחסית של ספרד, המחיר מאמיר ל־2,500 אירו עבור המסע הקצר מחופי מרוקו. סירת מרוץ בעלת ארבעה מנועים שמנחיתה מהגרים לא־חוקיים על החוף ואז חוזרת לחופי מרוקו מבלי שכלי השיט של האיחוד האירופי יספיקו לתפוס אותה יכולה לעלות כ־10,000 אירו לנוסע. יש גם אפשרות לעשות את המסע על אופנוע ים, ב־3,000 אירו. הרוב משלמים בסביבות 2,500 אירו בעבור המסע בסירות גומי מתנפחות עם מנוע אחד.
המשפחה מתגייסת כדי לשלם
למעשה, רק חלק קטן מבין אלו אשר נכנסים לאיחוד האירופי יזכו להכרה כפליטים. מדובר במי שמגיעים מאזורי קרבות בסוריה ובעיראק, ובמיעוט קטן עוד יותר מבין תושבי אפגניסטן. אבל להגירה הלא־חוקית יש היגיון כלכלי רב: ברגע שמישהו נכנס לגבולות האיחוד האירופי, גם אם הוא מוגדר כ"לא־חוקי" והרשויות גוזרות עליו לעזוב בתוך שנה או שנתיים, בפועל הוא יכול להישאר ולעבוד במשך שנים רבות. מספר המגורשים מאירופה עומד על כמה אלפי בני אדם בלבד בשנה. בשל המצב החוקי ביבשת, מהרגע שבו אדם כלשהו נכנס לאיחוד האירופי, קשה מאוד לגרש אותו. ויש לציין כי הכלכלה האירופית גם זקוקה לעובדים כאלה, בין אם מדובר בקטיף פירות יער בדרום־ספרד או בשבדיה, או בעבודות ניקיון ומלאכת כפיים בגרמניה.
לעיתים, המהגרים מנסים לעבור גם בתוך אירופה בסיכון רב, בחיפוש אחרי מקורות הכנסה. אחד היעדים הנחשקים ביותר הוא בריטניה, שבה השכר גבוה יחסית וישנן רשתות רבות של עובדים לא־חוקיים מרחבי העולם. הניסיון לחצות את התעלה המפרידה בין צרפת לבריטניה הפך בשנים האחרונות גם הוא לנתיב קטלני. מהגרים שכבר יכולים להישאר בתוך האיחוד, בצורה לא־חוקית, מנסים להיכנס באופן לא חוקי לבריטניה. כמה שהדבר יותר קשה, כך התגמול משתלם יותר.
זאנייר, צעיר כורדי מצפון עיראק, מת באסון הטביעה של סירת גומי קטנה בנובמבר 2021 בתעלת למאנש. גם מקרה זה זכה לכותרות בגלל שמתו בו 27 בני אדם, מספר הקורבנות הגבוה בתעלה מאז מלחמת העולם השנייה. אביו סיפר כי שילם 3,100 דולר בעבור הניסיון להכניס את בנו לממלכה המאוחדת. זה היה רק בעבור החלק האחרון במסע, אחרי שלא מצא עבודה ביבשת עצמה. כדי להגיע מכורדיסטאן לאיטליה, סיפר האב לעיתון הספרדי "אל-פאיס", הוא שילם 12 אלף דולר.
סיפורו של זאנייר, שהוצג בתחקיר המשותף לכמה כלי תקשורת באירופה, מציג את הדינמיקה של התשלומים והעסקים סביב תעשיית ההברחות. המקרה שלו משותף למהגרים רבים מרחבי העולם: לרוב כל המשפחה מתגייסת יחד, מוכרת נכסים משפחתיים, לוקחת הלוואה או משכנתה על הבית ואוספת אלפי דולרים כדי לנסות ולתת לאחד הבנים את האפשרות להגר למדינה מערבית, בין אם בתוך האיחוד האירופי או בבריטניה. יותר משני שלישים מהמהגרים הלא־חוקיים הם גברים.
מרגע הגעתם, הם נמצאים תחת לחץ עצום לעבוד מסביב לשעון ולשלוח כסף חזרה הביתה. כמו גם להכין את האפשרות להביא בני משפחה נוספים. הלחץ הזה מביא לעלייה בפעילות לא־חוקית, וגם באלימות בתוך קבוצות המהגרים עצמן. בספרד, נערים מרוקאים שולחים למשפחותיהם את כל דמי הכיס שהם מקבלים מדי חודש בפנימייה שאליה הם נשלחים (לספרד ולמרוקו יש הסכם הגירה שמאפשר החזרה זריזה של כל מי שמעל גיל 18, כך שרוב המהגרים הם קטינים).
העברות בשיטת החוואלה
דוח ה"אירופול" מ־2022 מציין, כי "חלק מהמבריחים דורשים תשלום מראש, בעוד שאחרים מיישמים מודל עסקי של תשלום ביציאה או מקבלים את שכרם עם הגעה מוצלחת ליעד. שיטות הלבנת הכספים המשמשות בהברחת מהגרים כוללות מערכות העברת כספים רשמיות או בלתי רשמיות כגון בנקאות חוואלה, בלדרי כספים והשקעות בעסקים ובנכסים חוקיים".
גם אביו של זנאייר סיפר ל"אל פאיס", כי התשלום מתנהל במקרים רבים בשיטת ה'חוואלה' (בערבית, העברה או נאמנות). מדובר במערכת חוץ־בנקאית בלתי פורמלית המסתמכת על אמון ומתנהלת באמצעות התכתבויות וקודים המועברים דרך האינטרנט. בשיטה, הנפוצה בעולם הערבי, באיראן ובאפגניסטן ובחלקים של אפריקה, מעבירים כסף מבלי שהוא למעשה עובר: מתווכים במיקומים שונים מתקזזים ביניהם על הכסף שהם מקבלים ומוסרים. במקום להעביר תשלום לחשבון בנק המהגרים מעבירים כספים דרך רשתות כאלה, שבמקום 15% עמלה ב"ווסטרן יוניון", למשל, גובות כ־3.5%-5% בלבד. אין גם צורך במסמכים מזהים. לפי מחקר של ה"אירופול", רק מחצית מהמהגרים ב־2015 שילמו ישירות למבריחים במזומן. האחרים שילמו בדרכים שונות, כולל בשיטת החוואלה. מאז, לפי הערכות, גדל נתח התשלומים באמצעותה.
השיטה מכילה כמה מנגנוני ביטחון אפשריים. היא מאפשרת, למשל, למבריחים לקבל את כספם רק אחרי שהמהגר הגיע ל"סניף" חוואלה באחת ממדינות אירופה ואישר שחצה בשלום. אם לא הצליח, לעיתים המבריחים מאפשרים ניסיון נוסף בחינם. השיטה אמורה ליצור אינטרס משותף - גם בעבור המבריחים - לאפשר מסע בטוח ככל האפשר למהגרים. אבל העובדה היא שהתחום פרוץ לחלוטין, חלק מהתשלומים עדיין נעשים במזומן והכל מתנהל באופן לא־חוקי, רחוק מעיני רשויות חוק כלשהן. לכל אלה יש קשר ישיר לאסונות כמו זה שאירע ביוון.
אחרי שהשיט שלהם מתחיל, המהגרים נתונים לחסדי מזג האוויר, למצב כלי השיט וגם לשאלה באילו כוחות שמירת גבול הם נתקלים. ביוון היו בשנים האחרונות מקרים רבים של טענות ל"דחיפה חזרה" של סירות לטורקיה. המדינה בקושי מתמודדת עם כמויות המהגרים שמגיעים אליה, ומואשמת בכך שהיא משיבה על פניהן סירות מלאות במהגרים. ישנן כמה ספינות של ארגוני זכויות אדם, גרמנים וספרדים, למשל, המנסות להסתובב בים התיכון ולאסוף אנשים מכלי שיט רעועים באמצע הים. כמה מהן עומדות בפני האשמות מצד ממשלות המתנגדות להגירה כמו באיטליה ובמלטה, על כך שהן מסייעות למעשה לניסיונות ההברחה, ואפילו נמצאות בקשר עם המבריחים.
במקרה הנוכחי, העדים מהאסון טוענים כי ההתהפכות הטרגית התרחשה במהלך ניסיון גרירה מצד כלי שיט יווני. היוונים מכחישים. מספר העדויות הרב עשוי להביא לפתיחת חקירה בנושא. היוונים טוענים כי ידעו על הספינה כבר יומיים אחרי שיצאה מחופי לוב, באמצעות מטוס שאיתר אותה. אבל הם גם אומרים כי ספינת משמר החופים יצרה אתה קשר וספינת המבריחים הבהירה כי אינה מעוניינת בחילוץ. יום לאחר מכן, נטען, בוצע ניסיון חילוץ כושל. "הם חיברו כבל גרירה", סיפר רנא חוסיין נאסר, והנוסעים בבטן הספינה הרגישו אותה נוטה על צדה: "כולנו הלכנו לצד השני כדי לאזן אותה, מה שגרם לה לנטות בחדות לכיוון השני, ואז לטבוע".
"אנשים רוצים לעזוב, לא משנה מה הסיכון", אמר לעיתון הספרדי איש קשר כלשהו של חוואלה בכורדסיטן העיראקית, "אנחנו מוצאים להם את המבריח הכי טוב, כדי שלא ישדדו אותם או יעבדו עליהם. אבל המבריחים לא תמיד עומדים במילתם - זה לא כמו לקנות כרטיס מחברת תעופה".
הקצב מתגבר
כדי להילחם בתופעה, האיחוד האירופי מנסה לחתום על עסקאות כמו זו שחתם עם טורקיה, במסגרתה העביר מיליארדים למדינה למען מאבקה בהגירה הלא־חוקית. עדיין, הרשויות הטורקיות מאפשרות מעבר של עשרות אלפי אנשים באמצעות שיט מחופי מערב המדינה, סביב העיר איזמיר. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, אינו מהסס להשתמש בסוגיה כנשק פוליטי במהלך עימותים מול בריסל, ואיים בעבר "להציף את אירופה בפליטים". כעת, כאשר תוניסיה מאיימת להפוך למדינת מעבר מרכזית לפליטים מרחבי צפון אפריקה ומערבה, האיחוד האירופי מנסה להקדים תרופה למכה, ולהציע לה מיליארדים בסיוע. הסכמים דומים כבר נחתמו עם מצרים, ועם הכוחות השונים השולטים בלוב.
אבל לא נראה כי המאמצים נושאים פרי משמעותי. קצב ההגירה הלא־חוקית השנה התגבר, אחרי שנים בהם ירד - במיוחד במהלך מגפת הקורונה בה התעופה העולמית הייתה משותקת והגבולות באירופה היו סגורים. כאמור, כ־82 אלף מהגרים לא חוקיים, ביניהם פליטים, כבר נכנסו לאיחוד מאז תחילת השנה. רובם המכריע באמצעות סירות דרך הים התיכון. השנה, רוב הכניסות הן של תושבים ממערב אפריקה, מסוריה, ממצרים ומפקיסטן; בעשור האחרון מדובר בעיקר באזרחי סוריה, אפגניסטן, עיראק, פקיסטן, מצרים, מרוקו, תוניסיה ועוד מדינות רבות במערב אפריקה.
בנפרד מאנשים המבקשים מקלט־מדיני וראויים להגנה כפליטים, בכלכלת הגירה מדברים על ה"סיגנל" שהמהגרים הלא־חוקיים שולחים חזרה לקהילות שלהם. כל עוד זה נותר חיובי, ובשוק העבודה ההדוק הנוכחי באירופה זה המצב, מיליוני בני אדם נכונים לנסות ולסכן את חייהם כדי לדרוך על אדמת אירופה. עד כה, הגישה של האיחוד האירופי, בין אם מדובר בהכרזות על מאבק בהברחות הלא־חוקיות, או הגברת הסיורים, לא הצליחה למנוע את הסיכון. הים התיכון המשמש כגבול דרומי של הגוש ימשיך להיות מקום קבורתם הלא־נודע של אלפי מהגרים, מבקשי מקלט ופליטים לא־אירופאים, מדי שנה.
ובינתיים, רפורמת ההגירה הלא־חוקית תקועה
סוגיית הפליטים, מבקשי המקלט והמהגרים הלא-חוקיים שנכנסים לאירופה כבר הוכיחה כי ביכולתה לשנות את המפה הפוליטית ביבשת. התחזקות מפלגות הימין המתנגד להגירה, מהולנד ועד לשבדיה, מתרחשת בד בבד עם התגברותה בשמונה השנים האחרונות והדומיננטיות שלה בסדר היום הפוליטי. במזרח, מדינות כמו סלובקיה, הונגריה ופולין מסרבות לקבל פליטים ומבקשי מקלט ממוצא מוסלמי. בדרום, מדינות "הנחיתה" כמו יוון ואיטליה מתלוננות על הנטל הכבד שנופל עליהן ודורשות פיצוי כספי. בצפון, מדינות כמו גרמניה ושבדיה שהן יעד פופולרי למהגרים מתקשות להתמודד פוליטית עם השלכות ההגירה. בשנה האחרונה, נוסף להגירה ממדינות עולם שלישי הצטרפו גם יותר משישה מיליון מהגרים מאוקראינה בשל המלחמה בארצם.
התחזקות "אלטרנטיבה לגרמניה" ל-21% מקולות המצביעים, לפי סקרים; האפשרות של ממשלת ימין בספרד שתחבור למפלגת "ווקס" הימנית-קיצונית; השותפות של מפלגת הימין "הפינים" בממשלה בפינלנד - כולם מקרים המשקפים את מרכזיות וחשיבות הנושא ברמה הפוליטית האירופית.
זו הסיבה שהאיחוד האירופי ניסה להגיע להסכמה בחודשים האחרונים על מדיניות אחידה בנוגע לפליטים. ביוני הוכרזה פריצת דרך: הגנה חזקה עוד יותר על הגבולות באמצעות כוח משותף, גירוש מהיר יותר של מי שבקשת המקלט שלו נדחתה, הסכמי החזרה זריזים עם מדינות כמו מרוקו ותוניסיה, וסולידריות רבה יותר בין מדינות בתוך האיחוד כדי להתמודד עם הנטל הכלכלי. לצד הגזרים היו גם מקלות: מדינה שתסרב לקבל פליט כפי שיוגדר בקריטריונים המוסכמים "תיקנס" ב־20 אלף אירו. בסוף השבוע האחרון הודיעו פולין והונגריה כי הן "מפוצצות" את השיחות בשל התנגדות לסעיף זה, וכמה אחרים. ראשי ממשלת הונגריה ופולין כינו את המנגנונים החדשים "סחיטה", והמשיכו להאשים את בריסל בניסיון "להפוך אותנו למדינות הגירה". נכון לעכשיו, הרפורמה האירופית בנושא תקועה.