סדנת הבראנץ' של חגית לידרור / צילום: וייב ישראל
בדרך המתפתלת לכליל אספתי שני טרמפיסטים צעירים. אחד מהם שאל בהיסוס אם אפשר לצרף לנסיעה את שקית הזבל שבידו. "זה רק קומפוסט", ביאר בביישנות.
"אבל אם את לא רוצה, אני אשאיר ואאסוף אחר כך", הבטיח כאילו מדובר ביצור חי. "איך קוראים לכם?", שאלתי, מסכימה לארח את הזבל ברכבי. "אני הנני, והוא דוד שמש", הציגה בטבעיות הצעירה. לבקשתם, הורדתי אותם לצד אוהל יורט בפינת עץ הזית. "ליד שכונת 'new yort'", קרצה לי בשובבות חברתי הכלילאית, לה סיפרתי המומה על הנסיעה.
● במרכז מסחרי אפרורי בכרמל מסתתר כריך שהוא יצירת מופת
● בשביל מסעדת הפועלים הזאת שווה לנסוע דרומה
● השוק הכי מפתיע שתבקרו בו נמצא פחות מחצי שעה מתל אביב
בהמשך היום גם ביקרנו בשכונה החדשה - olivewood, ופגשנו פעוטות שנשאו שמות כמו: "קשת בענן לב", ו"הללי פלא". אנקדוטות שחשפו חלקיק מההוויה של אחד היישובים המסקרנים בארץ.
10:00 | איזו מין שלווה
כליל הוא כפר אקולוגי שנוסד רק בשנת 1978 על ידי קבוצת אנשים שבחרו לחיות את חייהם אחרת, הרחק מחידושי הטכנולוגיה, מעולם המותגים וממזון מעובד ותעשייתי. היישוב אינו מחובר לחברת החשמל. את האנרגיה הוא מפיק מהשמש, את הירקות והפירות מגדל כל אחד בחלקת אלוהים קטנה ליד בית. טלוויזיות ומחשבים הן מילות גנאי.
אין כמו בית קפה כדי למשש את הדופק הקהילתי. אנחנו התיישבנו לקפה מהול ברביצה בקפה כליל, אוהל בדואי שבתחילת הדרך שימש למגורים, בהמשך התגלגל למתחם סדנאות ולבסוף הפך לבית קפה. ככה זה בכליל, לא זורקים כלום, מקסימום משנים ייעוד.
את קפה כליל הכרתי בביקורי ביישוב לפני עשור, ושמחתי לשוב ולגלות שיש דברים שלא משתנים. האוהל הוא אותו האוהל, הקפה מצוין כפי שהיה, ואפילו עוגת הגבינה המופלאה שאופה תמי שוער נותרה בעלת אותו טעם נפלא. הדבר היחיד שהשתנה הוא שעות הפתיחה, שעוד הצטמצמו מסופי שבוע ליום חמישי בלבד. התיישבתי לפטפוט עם שוער, אושייה מקומית, מוותיקות היישוב. קיבלתי צ'אי שניחוחות מסעות מנפאל נדפו ממנו ובהמשך גם נגסתי עלי גפן חמצמצים ממולאים במשמש ואורז.
קפה כליל, ימי חמישי
11:00 | MADE IN CLIL
בקפה פגשנו את תמי, מאיירת ומעצבת מוצר, שאוצרת מלאכות יד של יוצרי כליל. היא הפקידה את עוללה בידי זקנת השבט, פסעה אל עבר הבוסתן, שם פתחה לנו את צריף העץ בו נתגלתה מאורת קסמים של יצירה מקומית. כמאה אמנים ויוצרים פועלים בכליל, ו"אדרבא" היא חנות מתנות האוצרת עבודות של כמחצית מהם. גלויות יפות באיורים תמימים, מדבקות יוצאות דופן, קלפים וספלים שלא רואים בשום מקום ואפילו משחק ירקות עסיסיים עשויים מלבד, הם רק חלק ממעיין יצירה שופע ובלתי נגמר של יצירות ואוצרות בעבודת יד. מי שחפץ בתשורה "מייד אין כליל" ולא "מייד אין צ'יינה" שישים מבטחו במקום. התמכרות מובטחת.
אדרבא
12:00 | גרנולה מדיטטיבית
אנחנו נוסעות בדרכים מאובקות אל אחוזת השחר לסדנת בראנץ'. "לא משתלם לשטוף כאן את האוטו", מגחכת הכלילאית ומספרת שלאחרונה נסלל כאן לראשונה שביל עפר.
אחוזת השחר, שבה מתקיימת הסדנה של חגית לידרור, מוותיקות היישוב, הוא בית הארחה בלב הטבע וממנו חלון המשקיף אל הים התיכון. חגית מקבלת את פנינו עם שולחן ערוך ועליו צלוחיות ובהן מיני גרנולות מונבטות, ממרחים וירקות שתכליתם לגרום לאדם לאהוב את עצמו גם אחרי הארוחה. "בכל פעם שיש לי סימני שאלה אני מתחילה להכניס גרנולה לתנור", מחייכת לידרור חיוך הנוצר שלווה סטואית.
גם אני חפצתי בשלווה ובמיקוד, ולכן בי נשבעתי להנביט, להתסיס ולהשרות כוסמת בצנצנת. לידרור, מטפלת במהותה, יודעת ללכוד את סיפורו הרגשי של אדם הניצב מולה ולהתאים לו את מזונו. אפשר ללמוד ולהשתתף בחוויה הכרוכה בהכנה, ואפשר גם רק לבהות אל מול השלווה ולבסוף לאכול את מטעמיה של לידרור. קרקרים, גרנולה, ממרחים נפלאים וסלטים מרעננים, הם רק חלק מהתקרובת.
חגית לידרור
14:00 | לא פשוט לחיות פשוט
"לגור בכליל, פירושו לבחור בכך בכל יום מחדש", מסבירה לי הכלילאית בעודי מפנטזת על מעבר. "קחי למשל את עניין החימום והקירור. היישוב אינו מחובר לרשת החשמל הארצית מבחירה, ועל כן המזגנים מופעלים במשורה. בקיץ חם, ובחורף צריך לצאת ולחטוב עצים לקמין. נשמע רומנטי? נסי להביא עצים כשיורד מבול". ומפה לשם, היום חלף ושמתי לב שלא הצצתי אל עבר הנייד אף לא פעם אחת.
ביקב ארץ, יקב משפחתי מקומי, פגשנו את רותי גלעדי. היא ובעלה שתלו אל מול ביתם דונמים של כרמים, ואלה בתמורה העניקו להם ענבי מלבק, קברנה ושיראז מהם מכינים את יין השועלים. "השועלים זללו את ענבי הכרם", מחייכת גלעדי. "החלטנו לא להילחם בהם, ולהכין בלנד ממה שנשאר מהענבים", היא מספרת וחושפת עוד טפח מתפיסת המקומיים הגורסת זרימה עם הטבע. אל מול הכרמים והסוסים המלחכים חציר בשלווה, אנחנו שותות יין תוצרת בית, ולרגע מכאן, הטרלול נראה קצת יותר נוח.
יקב ארץ