ג'יהאד קבלאן, עוספייה / צילום: שלומי יוסף
"בשנים האחרונות מתגברות יותר ויותר התחושות העמוקות של בגידת המדינה בעדה הדרוזית. כבר אי אפשר לשתוק, השטח מבעבע. אנחנו נמצאים בסיר לחץ שעומד להתפוצץ. לצעירים הדרוזים נמאס להסתפק במועט, הם רוצים את הזכות המלאה לחיים נורמליים. הרי בסוף, על מה אנחנו נלחמים פה? על הזכות להתקיים ולחיות בכבוד באדמתנו". את הדברים האלה אומר תת־ניצב (בדימוס) ג'יהאד קבלאן, לשעבר מפקד מרחב מג"ב בירושלים ובחברון, שאביו היה הקצין הדרוזי הראשון בצה"ל ובנו משרת בתפקיד פורץ דרך בחיל האוויר. "רק בבית שלי יש יותר מ־100 שנות שירות למדינה".
● האם השליטה של ענבי טלי בדרך להתערער?
● הישראלי שרץ 217 ק"מ במקום הכי חם בעולם: "שום דבר לא הכין אותי לשני לילות רצופים ללא שינה" | ראיון
● מה אפשר ללמוד מהאיש שהציל את ברבי
אנחנו יושבים בביתו בעספיא שבכרמל, חודש אחרי שאלפי דרוזים יצאו לרחובות במחאה נגד חברת אנרג'יקס והמיזם שלה לייצור חשמל מאנרגיית רוח, הכולל הקמת 21 טורבינות בצפון רמת הגולן, חלקן על אדמות של בני העדה. הפרויקט נולד לפני יותר מעשור ביוזמת התושבים הדרוזים ואנרג'יקס, והפך לימים לפרויקט תשתית שמובילה הממשלה. אלא שהתושבים טוענים כי האנשים שחתמו על השכרת הקרקעות שיופקעו לטובת הפרויקט אינם בעלי האדמות שלו, וכי החברה לא חשפה את מידת הפגיעה בחלקות הסמוכות וכן חששות סביבתיים, כלכליים ובריאותיים אחרים. המאבק המשפטי לעצירת המיזם מתנהל כבר שנים, אך תחילת העבודות עליו בחודש שעבר עוררה את זעמם של התושבים. המחאות, שהידרדרו לעימותים אלימים עם המשטרה, הובילו להחלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו לדחות את חידוש העבודות עד 1 באוגוסט ולהקים ועדה בין־משרדית הכוללת גם נציגים של חברת אנרג'יקס והעדה הדרוזית.
"הטורבינות זה אמנם טריגר", אומר קבלאן, "אבל אי אפשר להתעלם ממנו. יש פה חברה טייקונית שיש לה כסף והצליחה לשכנע אנשים. גם אם 21 אנשים חתמו על ההסכם באדמתם, הם עדיין לא יכולים להרוס לכל הסביבה את הפרנסה והחקלאות. אנשים צריכים להבין - מדובר באלפי דונם של חקלאות ופרנסה של אנשים, זה החיים שלהם. ואם הפרויקט הזה יצא לפועל לא תישאר להם חקלאות".
הנוף מהבית של קבלאן עוצר נשימה, אבל במהלך השיחה איתו קשה לשמור על אופטימיות. הוא מספר על הזנחת היישובים הדרוזיים, על הביוב ברחובות, וגם על חוק הלאום שנתן סטירה לעדה. אבל מעל הכול, לאורך כל השיחה מרחף האיום. לעתים הוא מפורש, לעתים מתחבא בין המילים, אבל שפת הגוף משדרת דבר אחד: תתעוררו לפני שיהיה פיצוץ.
"אני נגד אלימות בכל מצב, בטח כשהיא כלפי שוטרים. חצי מהשוטרים במהומות בגולן היו דרוזים. אבל מה לעשות, פעם אחר פעם זה מתפוצץ. זה כדור שלג שמתחיל ואתה לא יודע איפה הוא נגמר. עם זאת, ראיתי אחר כך בעיתון כל מיני אנשים מנותקים שכותבים שהדרוזים עבריינים ואלימים, הכתימו עדה שלמה. אנחנו עדה מפוארת שנלחמה כל חייה כדי לשרוד, אין עדה בעולם כולו שחברה לעם היהודי ונלחמה איתו כתף בכתף. לא היה ולא יהיה. אנחנו לא עדה אלימה, רק מגנים על הבית".
"מחנה פליטים מודרני"
כשקבלאן מדבר על הזכות לחיות בכבוד, הוא מתכוון בעיקר לחוסר התכנון וההזנחה הקיימים לטענתו ביישובים הדרוזים. כשהוא מתחיל לפרט, כמעט אי אפשר לעצור אותו. "מדינת ישראל הזניחה באופן פושע את היישוב הדרוזי. זו פשוט פשיעה. אם רוצים להתפתח אין לאן. אם רוצים לבנות על אדמות פרטיות, לא מאשרים. תוכנית המתאר האחרונה לכפר עספיא, שבו אני גר, נעשתה בשנת 1978. מאז הכפר גדל פי שניים או שלושה ולא היו תוכניות המשך. המועצה הגישה לפחות עשר תוכניות, וכולן נדחו.
"מאז קום המדינה ועד היום יש לפחות שבע החלטות ממשלה להקים יישוב דרוזי חדש, אבל הן נותרו על הנייר. מאות יישובים יהודיים חדשים הוקמו מ-1948, אחד דרוזי לא הצלחתם להקים?
"בסופו של דבר אנשים מתחילים לבנות בלית ברירה על אדמתם הפרטית. אני רוצה להדגיש - אף דרוזי בישראל לא גזל אדמת מדינה ולא חרג מגבולות האדמה הפרטית שלו. אבל כשלא רואים את הצרכים שלנו וכשלא מקצים שטחי מדינה - זה יוצר כאוס שלם.
"אנחנו רואים את היישובים מסביבנו מתפתחים. נשר, יקנעם, קיבוץ בית אורן. מגיע להם? בהחלט. אבל אני גם רוצה להתפתח. לא יכול להיות שאצא ליקנעם ואמצא גן עדן וכשאחזור לעספיא אמצא תשתיות של עולם שלישי. ואני מדבר על התשתיות הבסיסיות ביותר - 57% מתושבי עספיא לא מחוברים למים ולחשמל באופן ישיר. אנחנו מחברים חוטי חשמל בצורה פיראטית ומסוכנת. זבל אוספים פה פעם בשלושה שבועות. את הכביש לביתי סללנו מכסף פרטי. ביוב לא קיים. שלא לדבר בכלל על תחבורה ציבורית. אין משחקייה אחת בכפר. זה פשוט מחנה פליטים מודרני".
ולגור במקומות אחרים לא רלוונטי מבחינתכם?
"אני לא רוצה שהצעיר הדרוזי ילך לגור בתל אביב, כי אז העדה תפסיק להתקיים. העדה הדרוזית מאוד קטנה בעולם אבל היא ידעה לשרוד בזכות חוקים שהגבילו את ההתבוללות.
"גם ביישובים הדרוזים האחרים המצב זהה, ככה שאין באמת לאן ללכת. בסופו של דבר, אנחנו מסתכלים על הערבים שלא משרתים בצבא ועצוב לומר שהם מתפתחים הרבה יותר מאיתנו. הם אומרים לנו 'התגייסתם לצבא, אתם יותר ציונים מציונים ולא קיבלתם כלום'. בנוסף, מיליארדי שקלים ניתנים לציבור החרדי שלא נותן כלום למדינת ישראל. אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי זה כואב לי".
"הבנו שאולי תוותרו עלינו"
קבלאן מתאר הזנחה שנמשכת מאז קום המדינה ואני עוצר אותו לרגע, מנסה להבין למה דווקא בשנים האחרונות כל התחושות הקשות צפות. "עד חוק הלאום, איכשהו קיבלנו את זה, הרגשנו שאנחנו בכל זאת שווים. אבל בחוק הלאום העדה הדרוזית התעוררה למציאות חדשה ולמחשבה שיכול להיות שיום אחד תוותרו עלינו. הצעיר הדרוזי פשוט קיבל סטירה. אני אישית הרגשתי שלקחו ממני את הישראליות.
"אנחנו מקבלים בהחלט שזו המדינה המובטחת של העם היהודי. במגילת העצמאות כתוב שתוקם מדינת היהודים ואין ספק בכך. אבל גם כתוב שהיא תיתן שוויון, והחוק הזה משנה את המשוואה. כשאני מסתכל על חוק הלאום אני מבין שכשאתם מדברים על התיישבות, למעשה אתם מדברים רק על התיישבות יהודית. יש כאלו שמנסים להציג את זה כחוק סימבולי. אבל החוק הזה לקח את כל מי שלא יהודי ושם אותו בחבילה אחת. יש יהודי ויש את כל השאר. איך אני יכול להמשיך להילחם בכל כוחי על מדינה שאומרת לי שאני סוג ב'? שאני רק שכיר חרב?"
אתה באמת מאמין שהמדינה תוותר עליכם?
"אני מתחיל לחשוב שזה עשוי לקרות. יש אנשים שמונעים מאידיאולוגיה מסוימת וגם אם הם מעריכים אותנו, בסופו של דבר אנחנו לא שווים בשבילם. אנחנו לא הסוס שדוהר קדימה, אלא רק העגלה. אז מעגלה אפשר להתנתק, כן.
"ואם חוק הלאום לא מספיק - מגיע עכשיו אדון בן גביר ומציע את 'חוק הציונות'. מדובר ביישום של חוק הלאום הלכה למעשה. החוק הזה גם מוסב על האדם הפרטי. אם אני ואתה נתמודד על אותו תפקיד ציבורי, יכול להיות שאתה תקבל אותו ואני לא. ניקח לדוגמה תפקיד באחד האגפים במשרד השיכון - זה תפקיד שחשוב לי מאוד. אבל בשם החוק הזה יוכלו לקבל את היהודי ולהסביר שהוא יראה את הדברים בהיבט הציוני".
אל סיר הלחץ הזה הצטרף ב־2017 גם חוק קמיניץ שנועד להסדיר את הבנייה הבלתי חוקית. החוק מאפשר אכיפה מנהלית, ללא הליך משפטי, נגד עבירות בנייה. "חוק קמיניץ למעשה משלים גם הוא את חוק הלאום", מסביר קבלאן. "זה חוק גזעני שמאפשר לפקח של ועדה מחוזית לתת קנס של מאות אלפי שקלים. צריך שוב לחזור על זה - כל הבנייה הלא חוקית נעשית כי פשוט אין ברירה. אתם לא רוצים שאבנה? תנו לי שטח, תנו לי מקום, תנו לי תקווה. כשאתם לא נותנים לי את זה, המקום הופך לגטו. ואז יוצא מצב שבא פקח ונותן קנס של 400 אלף שקל. זה פשוט חורבן.
"ואני אהיה ברור - אם יש בית שנבנה עם פלישה לאדמת מדינה, צריך להרוס אותו. חד משמעי. אבל אם יש בתים על אדמות פרטיות, בגלל הכאוס התכנוני, מה אתם מצפים מאיתנו לעשות? תסיימו את התכנון בכפרים הדרוזיים, תאפשרו לכולם לעשות הסדרה למצב הקיים ואחרי זה תטילו איזה עונשים שאתם רוצים.
"אנחנו לא רוצים להיות עבריינים. אנחנו רוצים תכנון ועתיד לילדים, מי רוצה שהילד שלו יהיה עבריין? אבל המדינה מאלצת אותך ועושה בך לינץ' ציבורי. היא שמה אותך בפינה ואתה צריך לבחור בין שתי ברירות - להתנער ולבעוט לכל כיוון, או לברוח. ואנחנו לא מתכוונים לברוח. אף אחד לא יזיז אותנו מכאן".
ואם ירצו להרוס בתים שנבנו ללא היתר?
"יבואו פקחים וירצו להרוס? נהרוס להם את הראש. תבוא משטרה? תהיה התנגשות. למרות שאחים שלנו נמצאים שם. לא ניתן להרוס בית אחד, גדר לא תיהרס פה. תעשו הסדרה ואז תתנו איזה עונשים שבא לכם. אנחנו גם מעוניינים בזה".
"קפלן יהיה רק הפרומו"
המשבר הזה מגיע בעיצומו של משבר פנימי עמוק בחברה הישראלית. "מה שקורה במדינה מאוד מדאיג אותי. הכאוס שנוצר הוא סכנה אמיתית שמרחפת על החוסן הלאומי. וכשאני מסתכל על נושא האיזונים והבלמים בין הרשויות - ברור שמי שייפגע הכי הרבה זה המיעוט. וזה מטריד אותי. הדרוזים בהתחלה כמעט לא השתתפו בהפגנות, אבל לאט לאט הבנו שזה חופף את הבעיות שלנו. אנחנו גם מנצלים את הבמה הזאת כדי להרים את הדגל הדרוזי.
"בסוף, אם מסתכלים על כל הדברים שעוברים על העדה הדרוזית, הכול מתחבר לפיצוץ. כמי שדואג לביטחונה של המדינה ולקשר שלה עם העדה, אני חושש שהדברים יגיעו למחוזות שאי אפשר יהיה לעצור אותם. שבר אמיתי. אם הדברים לא ייפתרו תוך שנה-שנתיים, תהיה פה אינתיפאדה דרוזית. אנשים ייצאו לרחובות, יחסמו כבישים, האלימות תהיה בלתי נמנעת. קפלן יהיה רק הפרומו. במאבק הזה כל הדרכים לגיטימיות. מציע שלא ינסו אותנו, אנחנו לא רוצים להגיע לשם".
המילה 'אינתיפאדה' מעוררת לא מעט תחושות. למה אתה מתכוון? הרוגים?
"חס וחלילה. יכול להיות שיהיו פצועים, כי זה טבען של הפגנות, אבל לעולם לא נשתמש בנשק חם. כנגד מי? כנגד כוחותינו? הבנים שלנו? לא יקרה. אבל בסופו של דבר, במשך שנים נלחמנו על המדינה שלנו, עכשיו אנחנו נלחמים על הבית.
"וגם צריך לומר - הברית הזאת בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית לא תסתיים לעולם כי היא יותר מדי חזקה ומהולה בדם בנינו. גם אם יש משברים, הפגנה או שתיים לא יפרו את הברית. מותר לנו למחות ולהתנגד להריסת בתים. אם אני חוסם את הרחוב, מה אני שונה מהמפגינים בקפלן?".
מה בנוגע לשירות הצבאי?
"אם אחרי כל המחאות לא יהיו שינויים - העדה הדרוזית בהחלט תצטרך לחשב מסלול מחדש גם בקשר לפרה הקדושה שלנו. כבר מאז חוק הלאום חלה ירידה קטנה באחוז הגיוס, ואני מניח שאם המציאות לא תשתנה, תתקבל החלטה בעדה שאין לנו מה לחפש בשירות חובה.
"אני אומר את זה בכאב רב. כל נער דרוזי קם בבוקר וחושב על השירות הצבאי. אבל בסוף הנער ישאל את עצמו - איפה אגור אחרי הצבא? אנחנו לא נשרת את המדינה אם היא לא תיתן לנו את האפשרות לחיות בכבוד. לא נהיה חוטבי עצים ושואבי מים. הדרוזים לא יכולים להיות הפודל הנחמד שאפשר ללטף ולזרוק לו פירורים".
קבלאן מציין שבסופו של דבר הם מבקשים שלושה דברים. "אחד, לבטל את הקנסות של קמיניץ ולהקפיא את כל צווי ההריסה שקיימים על בתים פרטיים. שתיים, לשנות את המדיניות ולהסיר את החסמים על הבנייה בכפרים הדרוזים. שלוש, לדבר על הרחבת יישובים. המדינה חייבת לתת שטחים.
"מדובר בדברים בסיסיים. אני רוצה לדבר על חינוך, על תעסוקה, על הייטק, אבל במקום זה אני מדבר על חשמל וביוב. זו בושה וחרפה.
"לצערי, במצב הזה אני לא אופטימי. אני לא רואה שמנהיגות המדינה קמה ואומרת משהו חד־משמעי. אנחנו רוצים מעשים, לא דיבורים. מאסנו מהדיבורים וממכבסת המילים. כולם באים לפה ביום הזיכרון ומלטפים אותנו, אבל אין ברית שיכולה להתבסס על צד אחד. מה אגיד לך, זה כואב לי מאוד בכלל לחשוב על מה שיקרה פה. בחיים לא חשבתי שאדבר ככה".
אנחנו מסיימים את השיחה וקבלאן לוקח אותנו לסיבוב בכפר. הוא מצביע על חוטי החשמל החשופים, על המוסך שממוקם באמצע הרחוב, על הילדים שנאלצים ללכת על הכביש ועל אלפי הבתים שנבנו ללא היתר. "עכשיו אנחנו מגיעים למקום הכי מטופח בעספיא", הוא אומר בחיוך ומצביע על בית הקברות הצבאי.