לא למכור את חברות האשראי למוסדיים

מכירת החברות לקופות הפנסיה רק תעביר את מרכז הכובד של הבעיה מקבוצה ריכוזית אחת לאחרת, שריכוזיותה אינה נופלת מזו של הבנקים

ריביות האשראי החוץ בנקאי קפצו / צילום: Shutterstock, Ti_ser
ריביות האשראי החוץ בנקאי קפצו / צילום: Shutterstock, Ti_ser

הכותב הוא פרופ' אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית, לשעבר מנכ"ל האוצר ומנהל המחקר בבנק ישראל

בקרוב צפויה הכרעה לגבי הקונים שיורשו לרכוש את חברות כרטיסי האשראי ישראכרט וכאל שהופרדו מבעלות הבנקים. הדילמה העיקרית: האם יש לאפשר למשקיעים המוסדיים לרכוש את החברות הללו. כבכל סוגיה הפתרון תלוי בראש וראשונה במטרת המהלך. ניתוק חברות כרטיסי האשראי מבעלות שלושת הבנקים הגדולים נועד בעיקר להגביר את התחרות באשראי למשקי הבית. מכירתם למשקיעים המוסדיים לא תתרום לכך.

הרפורמה הקודמת בשוק האשראי (ועדת בכר) התמקדה בהגברת התחרות באשראי למגזר העסקי ובעיקר לחברות הגדולות. עד לרפורמה זו הבנקים שלטו בשוק האשראי בשני אפיקים: הראשון על ידי הענקת אשראי ישיר מפיקדונות הציבור בבנקים. השני, רכישת איגרות חוב שהונפקו ע"י חברות עסקיות באמצעות קופות הגמל וקרנות הנאמנות שבניהול הבנקים. ניתוק קופות הגמל והקרנות מבעלות הבנקים הגדילה את מספר ספקי האשראי וכך תרמה להגברת התחרות בשוק האשראי ולהוזלת הריבית.

מעשה חלם

אולם מרפורמה זו נהנו רק מי שיכלו להנפיק איגרות חוב, כלומר החברות הגדולות במשק. ואכן הריבית לחברות אלה ירדה בהשוואה ליתר הלקוחות של הבנקים. החברות הקטנות ובעיקר משקי הבית נשארו תלויים בבנקים שסיפקו להם אשראי במישרין או באמצעות חברות כרטיסי האשראי שבשליטתם. לכן ועדת שטרום (2016) המליצה לנתק את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים וכך להגדיל את מספר ספקי האשראי העצמאים למשקי הבית.

מכירת ישראכרט וכאל למשקיעים המוסדיים תתרום רק במעט לתחרות באשראי למשקי בית בשל מספר סיבות. ראשית, רמת הריכוזיות של קופות הפנסיה (0.20) גדולה כמעט כמו זו של הבנקים (0.21). מכירתם לקופות הפנסיה הגדולות רק תעביר את מרכז הכובד של הבעיה מקבוצה ריכוזית אחת במערכת התיווך הפיננסי לקבוצה אחרת, שריכוזיותה אינה נופלת מזו של הבנקים. מעשה חלם שימוסס את השיפור שהרפורמה נועדה להשיג.

שנית, גם במבנה הנוכחי קופות הפנסיה מספקות אשראי לעמיתים כנגד צבירתם בקופת הפנסיה. אשראי זה זול יותר מהריבית הנגבית על ידי חברות כרטיסי האשראי. המיזוג ביניהם יוצר ניגוד עניינים לבעלי הקופות שבוודאי לא יפעל לטובת הלקוחות ובעיקר יפגע בעמיתי קופות הפנסיה.

שלישית, בין המשקיעים המוסדיים לבין הבנקים יש קשרי פעילות המקטינים את המניע לתחרות הדדית. לדוגמה, המשקיעים המוסדיים תלויים בשירותי תפעול של הבנקים לקופות הגמל וקרנות הנאמנות שבניהולם. מנגד חברות הביטוח נהנות מהביטוחים המשמעותיים שהבנקים מבצעים באמצעותם.

בכל מקרה ברור שמכירת חברות כרטיסי אשראי למוסדיים מקטינה את מספר השחקנים העצמאים בשוק הפיננסי במקום להגדיל אותם. יתרה מזו, לחברות כרטיסי האשראי יש פוטנציאל משמעותי להתרחב לבנקאות בעידן המודרני, משום שהן מתבססות בעיקר על פעילות פיננסית אינטרנטית. יש לציין כי המפקחת על הבנקים ב־2016 הכריזה כי לרוכשי חברות כרטיסי האשראי ינתן רישיון אוטומטי לפתיחת בנק, אם ירצו בכך.

למרות זאת, חלק מהמחליטים נוטים לאשר את מכירת חברות כרטיסי האשראי למשקיעים המוסדיים. גישה זו מצטרפת למספר מהלכים שאומצו בשנים האחרונות המעידים על נסיגת הממשלה והרגולטורים מהרוח הרפורמטיבית ששררה בעבר בשוק הפיננסי. עדות לכך ניתן למצוא בסדרה של מהלכים.

לדוגמה, אחת ההמלצות החשובות שהתקבלה פה אחד בועדת שטרום $1־$2 לכונן ביטוח פיקדונות. לביטוח כזה נודעים יתרונות מהותיים, שבכוחם לתרום גם לתחרות. אין זה מקרה שהוא קיים ב־112 מדינות. אך הרגולטורים עדין מתמהמהים.

מבנה מיושן ובעייתי

ההגבלה על שליטה הדדית בין מוסדות פיננסיים גדולים לתאגידים ריאליים גדולים כורסמה כאשר הכנסת אישרה את יוזמתו של הממונה על שוק ההון להתיר לקופות הפנסיה בעלות על מיזמי תשתית בשיעור של עד 49 אחוזים. מבנה הפיקוח על השוק הפיננסי בישראל מיושן וסובל מבעיות חמורות. אך הוועדה שמונתה לפני שנה וחצי כשלה בגיבוש המלצות לפתרונן, בשל מחלוקות הנובעות ממאבקי כוח בין הרגולטורים.

רפורמות מבניות שיגבירו את התחרות והיעילות של השוק הפיננסי הן חיוניות ביותר. חשוב שהרגולטורים המופקדים על השוק יתעשתו ויממשו רפורמות הממתינות זמן רב מדי במגירה. בודאי שאין זה רצוי לשחוק את המטרה העיקרית של פיצול חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. ולכן אין למכור אותן לבעלות המשקיעים המוסדיים.