הפגנה נגד הרפורמה המשפטית / צילום: טלי בוגדנובסקי
הכותב הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית
מי שמביט מהצד על המחאה הגורפת את הארץ יותר מחצי שנה, בעוצמה הולכת וגוברת, תוהה מעט על מחאה כה עזה ורגשית, סביב נושאים משפטיים שבדרך־כלל מעוררים שיעמום. גם התשובה שזה לא עניין משפטי אלא מאבק על הדמוקרטיה אינה הסבר מספק, שהרי הדמוקרטיה כאן לא הייתה במצב מזהיר מלכתחילה, בהיותה בעיקר דמוקרטיה ליהודים. גם חוק הלאום, שהיה סטייה משמעותית מהדמוקרטיה, לא עורר מחאה משמעותית.
מה אפוא עורר את המחאה הזו? ברור שלשאלה יש יותר מתשובה אחת, אך ברצוני להציע הסבר חברתי־כלכלי שלא זכה עד כה להארה מספקת בדיון ההולך ומתרחב על המחאה.
מהפכת ההשכלה
במהלך המאה ה־20, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, התחוללה מהפכת השכלה, שהתאפשרה עלי־ידי הרחבת החינוך הציבורי. את המהפכה הובילה ארה"ב, אך היא הגיעה לכל המדינות המפותחות ומתחילה לחלחל גם לארצות הפחות מפותחות.
מהפכת ההשכלה לא פסחה על ישראל. בשנת 1970 רק 4.4% מהאוכלוסייה שמעל גיל 15 היו בעלי השכלה אקדמית, בשנת 2020 הגענו ל־28%. זו כבר אינה קבוצה מצומצמת, אלא מעמד כלכלי חברתי רחב הממלא מגוון תפקידים כלכליים חשובים.
המעמד המשכיל אינו מעמד מולד, אלא נרכש. נכון שהנגישות להשכלה תלויה גם בהכנסת ההורים ובמקום המגורים, אך אלה גורמים שניתן להתגבר עליהם, בעיקר כשהחינוך הוא ציבורי. העדות לכך היא הגידול המדהים של קבוצת המשכילים ב־50 השנים האחרונות. אילו זה היה מעמד מולד בעיקרו, הוא לא היה מתרחב כה מהר. יותר מכך, רכישת השכלה הפכה לערוץ המרכזי למוביליות חברתית־כלכלית. אלפי מחקרים כלכליים מאששים את תרומתה הגדולה, כאשר כל שנת לימודים מעלה את השכר בהמשך החיים ב־10% בממוצע.
יש דרכים נוספות למוביליות כלכלית, והשתיים הבולטות ביותר הן יזמות עסקית ועסקנות פוליטית. יזמות עסקית מאפשרת לאנשים מוכשרים, הבאים מרקע המקשה על רכישת השכלה אקדמית, להגיע להצלחה כלכלית. אין זה מקרה שסוג מוביליות זה נפוץ בפריפריה. אך יזמות עסקית היא פתרון מוגבל. מספר העצמאים הוא פחות מעשירית מהעובדים במשק. בנוסף, יזמות עסקית כרוכה בסיכונים גבוהים, בעיקר בעת משבר כלכלי.
הדרך השנייה למוביליות היא עסקנות פוליטית. דרך זו מקדמת לא רק את העסקנים עצמם, אלא גם את קרוביהם ומקורביהם. אחת הדוגמאות הישראליות הבולטות היא הציבור החרדי, שמשפר את מצבו הכלכלי דרך פעולת גיוס המשאבים של המפלגות החרדיות. דוגמה נוספת היא המתנחלים, שלהם ייצוג פוליטי נרחב בכנסת (כ־13% מחברי הכנסת הם מתנחלים, בעוד שחלקם באוכלוסייה הוא 5%) ותמיכה פוליטית רחבה אף יותר.
החלשת הדרג המקצועי
ניתוח הצעדים המשפטיים של הממשלה בראייה זו מראה שהם מחלישים מאוד את הדרג המקצועי במגזר הציבורי ומחזקים את הדרג הפוליטי. הדבר בולט לא רק בצעדים המשפטיים, אלא בצעדים נוספים, כמו מדיניות מינויים לחברות ממשלתיות ועוד. צעדים אלה מתפרשים לא רק כפגיעה במשכילים, אלא גם כפגיעה בהשכלה כערוץ למוביליות חברתית־כלכלית. אין זה מקרה שצעד נוסף של הממשלה, שתדלק את המחאה, היה העברת הכספים למוסדות החינוך החרדיים תוך ויתור על לימודי ליבה.
צעדי הממשלה הם אפוא התקפה ישירה על המעמד המשכיל, וזה יצא בהמוניו לרחוב. זו אינה מחאה צפונבונית־אשכנזית, אלא מחאת כל המשכילים, מכל העדות. מן הראוי שזו תהייה גם מחאתם של אלה שלא זכו להשכלה, אך רוצים שילדיהם ירכשו השכלה שתסייע להם להתקדם בחיים. לכן המאבק אינו רק על זכויות המשכילים, אלא על עצם רכישת ההשכלה כדרך להתקדמות כלכלית חברתית. לכן המחאה מבטאת דאגה לדורות הבאים. אין זה מקרה שאנשי האקדמיה, שהיא יצרנית ההשכלה הגבוהה במשק, הבינו מיד שזו מתקפה ישירה עליהם והתייצבו בראש המחאה.