חיבוק עצמי / אילוסטרציה: Shutterstock
דמיינו לרגע שמישהו מלטף לאט וברכות את זרועכם. איך זה גורם לכם להרגיש? את המגע של מי דמיינתם ובאיזה הקשר? עולם שלם נמצא בשאלות הללו. כשמגע מגיע מהאדם הנכון בזמן הנכון הוא יכול להרגיע, לעודד, לשפר את העמידות שלנו בפני וירוסים, ובטווח הארוך אפילו לשנות לטובה את האופן שבו הגנים שלנו באים לידי ביטוי ואת בריאותנו בטווח הארוך. ומה אם המגע אינו רצוי או מגיע מהאדם הלא נכון? ובכן, כל זה, רק הפוך.
● בדרך לטריליון? התרופות לאלצהיימר ולהרזיה שהזניקו את השווי של אלי לילי
● רפורמה באישור יבוא ציוד רפואי לישראל: "תסייע בהגדלת ההיצע ובהורדת עלויות"
● 90 אלף שקל בשנה: בית ספר חדש לרפואה יוצא לדרך ולא כולם מרוצים
פרופ' מייקל בניסי, מומחה לנוירולוגיה חברתית מבית הספר לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטת בריסטול, בריטניה, הקדיש את הקריירה שלו למחקר הצומת שבין חברה, מגע ונוירולוגיה. בחודש מרץ השנה יצא לאור ספרו When We Touch: Handshakes, hugs, high fives and the new science behind why touch matters (הוצאת Orion). בתחילת 2020, רגע לפני הקורונה שניתקה מגע בין כולנו, ערך בניסי יחד עם מכון Welcome הבריטי סקר ענק על היחס למגע. בראיון לגלובס, הוא מדבר על תחום המחקר שבמשך שנים הוזנח ומתחיל להתעורר.
"התחלתי את הקריירה שלי מחקר מערכות יחסים ואמפתיה, היכולת לחלוק חוויות זה עם זה", מספר בניסי. "בין היתר, בחנו את האלמנטים של מגע בתוך אמפתיה. באותה תקופה, הבנתי שהמחקר בנושא דל יחסית, למרות שמגע קריטי לחיי החברה שלנו. חוקרי מערכות היחסים הדגישו יותר חושים כמו ראייה, כי זה החוש הדומיננטי בבני אדם, ושמיעה וריח, כי קל לבדוק אותם. לגבי מגע, רוב המחקר עסק בשאלה איך אנחנו מפענחים את הקלט ומבינים במה אנחנו נוגעים, ואיך התמונה החושית של המגע מיוצגת במוח. נעשה גם מחקר על כאב, ופחות על מגע חברתי".
למה חוקרים מעדיפים את חוש הראייה
יש לך השערה מדוע המגע הוזנח?
"ישנן הסיבות הפרקטיות: מסובך יותר להשיג הסכמה לניסוי שכולל מגע במעבדה. מי ייגע במי? האם נחייב את הנבדקים להביא אנשים אהובים כדי שייגעו בהם, ואיך אנחנו יודעים שהאנשים הללו באמת אהובים? ואם הכוונה היא שהנסיין ייגע בנבדק, מהם הגבולות האתיים כאן?
"גם מבחינת ההדירות ושחזור המחקר, גירוי ראייתי יהיה זהה בכל מעבדה, אבל האם המגע המלטף של נסיין אחד דומה לזה של נסיין אחר במעבדה אחרת? ולכי תסתירי את מטרת הניסוי כדי לקבל תוצאות לא מוטות. אי-אפשר לגעת 'על הדרך' בניסוי שבו לא חשפנו מראש שהמטרה שלנו היא מגע.
"אבל זה לא כל הסיפור. רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת התברר שמגע רך ומלטף מפעיל בעור רצפטורים ייחודיים ששום מגע אחר אינו מפעיל, והפעילות ברצפטורים האלה מפעילה אזורים אחרים במוח. הסיגנלים מגיעים לתלמוס, מרכז הממסר החושי, אבל גם ל־Psterior Insula, שהוא בין היתר אזור הבקרה של המערכת הקרדיולוגית, וזה כנראה המסלול שדרכו מגע יכול להשרות רוגע. מגע נעים מעורר גם את מערכת התגמול, והוא גורם להפרשת אוקסיטוצין, ההורמון המקושר לאמון ולדבק חברתי קבוצתי".
ההקשר משנה את תגובת הגוף
למגע יש השפעות בריאותיות רבות, אומר בניסי. מחקרים הראו ששרידות של פגים קטנים מאוד עולה כאשר ההורים נוגעים בהם, למרות הסיכון לזיהום ולסיבוך הצינורות שהם מחוברים אליהם. ילדים קטנים שהקשר עם הוריהם כולל יותר מגע נמצאו רגועים יותר בסיטואציות חברתיות. לעומתם, ילדים רעבים למגע נפגעו הן ביכולות החברתיות שלהם והן ביכולות הלמידה והזיכרון. כמבוגרים, הם התקשו יותר להפגין אמפתיה.
מבוגרים שנגעו הרבה בבני זוגם נטו להעריך את היחסים ביניהם כטובים יותר. מגע איטי, שנתפס כנעים, שיפר אצל נבדקים במעבדה את תפיסת הגוף שלהם, לא רק ברמה הרגשית. הם תפסו את גבולות הגוף שלהם באופן מדויק יותר, כלומר, חיזקו את החוש שבאמצעותו אנחנו מרגישים את גופנו. מחקרי מעבדה הראו שמגע משפיע על האפיגנטיקה, כלומר אילו גנים שלנו יבואו לידי ביטוי.
לא רק בני אדם, כמעט כל בעלי החיים נהנים ממגע. קופים וקופי אדם עוסקים המון במגע, אומר בניסי. "אנחנו קוראים לזה grooming - הם מסרקים זה את זה או פולים כינים, אבל הרבה יותר מהנדרש לשמירת ההגיינה. מחקרים מראים שקופים המקיימים מגע הדדי רב יותר, ייטו יותר לעזור זה לזה. מגע הוא דבק חברתי. הוא עוזר להשלים אחרי מריבה, גם בין בני אדם וגם בין בעלי חיים".
לא כל מגע מלטף הוא בהכרח נעים.
"ודאי. במחקרים שנערכו מאז שהתחום החל להתעורר, אנחנו רואים הבדלים משמעותיים בתגובה למגע כשהוא מגיע מאנשים שונים. התגובה תלויה ברמת הקרבה לאדם, בשאלה עד כמה הוא אטרקטיבי, איך הוא מריח".
מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת eLife שופך אור נוסף על חשיבות ההקשר של מגע. המחקר הראה שכאשר אישה נחשפה תחילה לליטוף של בן זוגה, ואחר כך למגע עדין בידה מ"זר לא מאיים", רמת ההורמון אוקסיטוצין עלתה אצלה אחרי המגע של בן הזוג ושוב אחרי המגע של הזר. לעומת זאת, כאשר תחילה נגע בה הזר, רמות האוקסיטוצין כמעט לא השתנו בתגובה למגע זה, וגם כאשר בן הזוג נגע בה לאחר מכן רמות האוקסיטוצין עלו פחות מאשר כשהוא היה הראשון. ההקשר שינה הכול.
"אנחנו רואים גם השפעה של נורמות חברתיות", אומר בניסי. "לדוגמה, בקהילה מסוימת יכולה להתבסס נורמה שלפיה מתחבקים כשנפגשים, אבל תוספת של נשיקה או חיבוק ארוך מדי פתאום עלולים להיחוות כפלישה. אנשים עם טראומה, שיש להם ניסיון לא טוב עם מגע, עלולים להירתע ממגע, אבל מחקרים מראים שאפשר לשנות זאת, גם אצל מבוגרים, לא רק בילדים".
מה מבדיל בין אנשים מבחינת התגובה שלהם למגע?
"דפוסי ההיקשרות יכולים לשחק תפקיד. אנשים עם דפוס היקשרות בטוח ייהנו ממגע מקרובים להם ויתנחמו בו כשהם עוברים אירועים מאתגרים או עצובים. אנשים עם דפוס היקשרות חרדתי יחפשו את המגע גם כאישור מול החששות שלהם לגבי הקשר. כשביטחונם בקשר מתערער, הם עשויים לנסות להשתמש במגע כדי להרגיע את עצמם שהקשר בסדר. עבור הקבוצה הזאת, המגע מאוד חשוב. אנשים עם דפוס היקשרות נמנע עלולים לא ליהנות ממגע.
"בנוסף, אנשים אקסטרוברטים אוהבים מגע יותר מאינטרוברטים. זו כנראה תכונת האישיות שנמצאת במתאם הכי גבוה עם חיבה למגע. גם אנשים עם יותר פתיחות לחוויות אוהבים יותר מגע".
לאחרונה, אותר על ידי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון בסנט. לואיס, הפפטיד המופרש במוח בתגובה למגע נעים, יחד עם הרשת הנוירולוגית שעליה הוא פועל. התגלית פורסמה בכתב העת Science, והחוקרים הצהירו שהם מקווים כי ממצא זה יעזור לפתור את מה שהם קוראים לו "הפרעות של הימנעות ממגע".
חיבוקים למניעה של הצטננות
רוב המחקרים בתחום המגע בחנו מגע מלטף, ואם אותו קשה לחקור מסיבות אתיות, אז על אחת כמה וכמה קשה לחקור חיבוקים. אבל, אומר בניסי, המחקרים שכן נערכו מראים שחיבוק רצוי תורם מאוד לבריאות.
"מחקר שנערך בארה"ב ב-2010 תשאל אנשים לגבי תדירות החיבוקים שלהם במשך שבוע. אחר כך אותם אנשים הגיעו למעבדה ונחשפו לווירוס צינון. (זה כן אתי, מתברר). אותם אנשים שחובקו לפני החשיפה פיתחו פחות תסמיני צינון.
"במחקר אחר, נתנו לנבדקים לשאת דברים בפני קהל ומדדו לפני כן את רמת הקורטיזול שלהם, הורמון הסטרס. הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות. בקבוצה אחת הנבדקים חובקו (היו נבדקים שלא רצו להיות מחובקים, והם לא השתתפו בניסוי). בקבוצה השנייה, הנבדקים שהו בחברה אבל לא חובקו. בקבוצה השלישית, הנחו את הנבדקים לחבק את עצמם. לפי התוצאות, חיבוק מאדם אחר הוא המרגיע המוצלח ביותר, אבל גם חיבוק עצמי עדיף על פני אי חיבוק בכלל.
"הגילוי הזה, שאנשים יכולים להרגיע את עצמם באמצעות חיבוק, הוא גילוי מאוד משמעותי וחיובי משום שאנשים רבים מדווחים שיש בחייהם פחות מגע נעים ורצוי מכפי שהם תופסים כאידיאלי.
"ישנם אנשים שאין להם ממי לבקש יותר מגע מכפי שהם מקבלים, וכאלה שמגע מצד אחד חסר ומצד שני אינו נעים להם. כך שמשמח לגלות שאפשר לקבל לפחות חלק מהמגע הבין-אישי גם באופן אישי".
אילו תועלות ניתן לקבל ממגע שאיננו עם אדם אחר?
"למגע יש כוח רב לקרקע אותנו. הוא כלי משמעותי במיינדפולנס. נערכו כמה מחקרים לגבי מדיטציית חיבוק, שבדקו מה קורה לשני אנשים שמתחבקים, מחזיקים את החיבוק ונושמים עמוק. המחקרים הללו הראו שהמגע משמעותי למיקוד בכאן ועכשיו. וזה יכול לקרות גם אם המגע הוא לא חברתי. חיבוק עצמי יכול לעשות את זה, אבל גם מגע בחומרים שונים. למשל, אנחנו חושבים שזו אחת התועלות של הגינון.
"המגע באדמה, בצמחים, תחושת הפעילות הפיזית, אלה גם כלים למיינדפולנס", אומר בסיני. "זה נכון גם לאמנות - לגעת בחימר, להעביר את היד דרך ערימת חרוזים, ללוש בצק. שחייה נחשבת מועילה מאוד בהקשר הזה. משהו בלחץ המים מפוענח על ידי המוח כמגע נעים. כל אלה חוויות של מגע שאיננו בין-אישי, שיש להן אפקטים מרגיעים ומדיטטיביים, שמאפשרים לנו להיות נוכחים בגוף שלנו, להרגיש אותו".
במעבדת המחקר שלו מחזיק בניסי "כרית חיבוק", שהיא חמימה ובעלת 'לב' פועם, וגם זנב מכשכש, אף שהיא לא מעוצבת בדיוק בצורת חיה. "אנחנו בוחנים את ההשפעה של רובוטים חברתיים מהסוג הזה, אם הם מועילים יותר מאשר חיבוק עצמי".
רוצים יותר מגע מכפי שמקבלים
בתקופת הקורונה עלה הצורך בדימוי מגע בין אנשים שרוצים אך לא יכולים לגעת אלה באלה.
"אז הובע עניין רב ב'חולצות חיבוק', שאפשר ללבוש וכשמישהו לוחץ על כפתור או על חיישן כלשהו הוא מפעיל את המנגנון הפנאומטי של החולצה, ובעצם 'שולח' לך חיבוק.
"מוצר נוסף שפותח סביב הצורך הזה הוא צמיד רוטט שאדם אהוב יכול להפעיל מרחוק. הוא נותן רטט קצר, כמו לחיצת יד קטנה של עידוד, למשל רגע לפני שמישהו עולה לבמה לתת הרצאה, או סתם באמצע היום כשרוצים להגיד 'חשבתי עליך', בלי להפריע ובלי מילים".
ואם אין שום אפשרות למגע, גם צפייה בסרטונים שבהם אנשים אחרים נוגעים יכולה לעזור. כך עולה ממחקר שוודי ש הראה כי צפייה בסרטון שבו מישהו אחר מלוטף ברכות מפעילה מסלולים דומים במוח לליטוף אמיתי.
מה הקטע של דגדוג? מדוע אנחנו צוחקים מדגדוג למרות שזה לא מצחיק? למה אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו?
"דגדוג הוא עדיין קצת מסתורי. הסוגיה של דגדוג עצמי קשורה בהפתעה וניבוי.
"אנחנו כנראה לא יכולים לדגדג את עצמנו כי הגוף מכין את עצמו למגע, ואילו הצלחת הדגדוג תלויה בכך שלא נהיה לגמרי מוכנים.
"אנחנו לא יודעים מדוע. כשמדגדגים אותנו אנחנו לא בדיוק צוחקים בהנאה, אבל מחקרים מראים שדגדוג הוא טוב לבריאות, כנראה משום שצחוק טוב לבריאות. לכן גם בתחום הזה יש טכנולוגיה, מדרסים שמדגדגים את הרגל".
סקר גדול שערכת רגע לפני התפרצות מגפת הקורונה, העלה שאנשים רבים טוענים שהם היו רוצים יותר מגע כחלק מחיי החברה שלהם, אך נמנעים מכך בגלל סוגיות של הסכמה. האם הפוליטיקלי קורקט הרס לנו את היכולת לגעת?
"אנחנו לא יודעים בוודאות, כי אין לני מידע היסטורי. ברור ששימוש לרעה במגע יצר חשדנות, שיצרה שינוי בהתנהלות, אבל אנחנו לא יודעים אם פחתו גם היקף אינטראקציות המגע הרצויות או שהן תמיד היו נמוכות מכפי שאנשים היו רוצים".