ביטול העסקה של אינטל עם טאואר / צילומים: שלומי יוסף, רויטרס
הכותב הוא חוקר בכיר, מרכז גלייזר למדיניות ישראל־סין במכון INSS, אוניברסיטת תל אביב
ביטול העסקה לרכישת טאואר על ידי אינטל העסיק את התקשורת הטכנולוגית והכלכלית העולמית ברמה יוצאת דופן לסדר הגודל של העסקה עצמה. גם קנס הביטול בסך 353 מיליון דולר אינו גבוה במיוחד במונחי התעשייה הגלובלית. רוב הפרשנויות בנושא ניתחו את המשמעויות הפיננסיות והאסטרטגיות עבור שתי החברות ואת ההשלכות על מתחרותיה הסיניות של טאואר, בראשן חברת SMIC.
אך בעוד הפרשנויות התייחסו לאספקטים הפיננסיים, הלקח החשוב באמת מהפרשה הוא שהציבור נחשף לנכונותן של סין וארה"ב "לערב אזרחים" במלחמה הטכנולוגית ביניהן. חברת טאואר נפלה, שלא באשמתה, קורבן לקרב ענקים והפכה בעצם לנזק אגבי במלחמתן. הדבר משול לזליגת עימות צבאי לאזורים אזרחיים ואולי אפילו להפצצת מרכז עירוני, דבר אשר עלול להיחשב כפשע מלחמה בנסיבות אחרות. הקנס הכספי שטאואר תזכה בו לא יוכל להחליף את חבל ההצלה שהעסקה העניקה למפעל המיושן ועובדיו, רובם תושבי הפריפריה בצפון.
הובלה עולמית
כדי להבין כיצד הגענו למצב בו חברות אזרחיות משתרבבות לעימות הגאו־פוליטי, ועכשיו במקרה של טאואר, גם נפגעות ממנו ישירות, ראוי לחזור ולהבין את מטרותיהן האסטרטגיות של סין וארה"ב במלחמת השבבים. סין שואפת להגיע, לכל הפחות, לשוויון טכנולוגי שיאפשר לה להתגבר על התלות ברכיבים, מכונות ייצור וקניין רוחני מערביים ויקנו לה מידה של חסינות מסנקציות בינלאומיות אשר מקשות על התעצמותה הכלכלית ומאמציה להגיע להובלה עולמית. לשם כך היא מפעילה מערך גלובלי עצום של העברת טכנולוגיה מערבית אליה במגוון רחב של שיטות, מהשקעות ושיתופי־פעולה מדעיים ועד לגניבה וריגול.
ארה"ב, מצידה, בתמיכת המערב, מנהלת קמפיין בהיקף דומה למניעת ההתעצמות הסינית. הגביע הקדוש במאבק הטכנולוגי הוא יכולת הייצור של שבבים מתקדמים. ארה"ב מחמירה בהדרגה את משטר הפיקוח והסנקציות על מנת להגביל ולדכא את מימוש השאיפות הסיניות. בנוסף, היא משקיעה כספים ציבוריים בהיקף היסטורי במאמץ לתמרץ, ולמעשה לאלץ את תעשיית הטכנולוגיה העולמית לחזור מערבה אחרי עשורים בהם נדדה והתבססה באסיה, בעיקר בסין וטאיוואן.
עסקת טאואר נרקמה על רקע מלחמת השבבים והרצון של כל צד לאסוף "נכסים". לא גודלה או הכנסותיה של טאואר, ובטח שלא קדמתה הטכנולוגית היוו איום חמור לסין או הזדמנות מסחרית אדירה לאינטל. ברגע האמת - התברר כי טאואר נזנחה וגילתה, לדאבונה, כי בסופה הגאו־אסטרטגית המתחוללת, היא הייתה רק פיון ששתי המעצמות שחקו בו, ולבסוף הקריבו.
אין חסינות
המקרה של טאואר מלמד שבמאבק על העליונות הטכנולוגית בעולם אין חסינות לאף אחד, לא מדינה ובטח שלא חברה מסחרית. בדומה לטאואר, ישנן חברות רבות בישראל שחשופות ופגיעות להשפעות מלחמת השבבים, ובהיעדר הכוונה ממשלתית כלשהי, אין למרביתן אפילו מודעות בסיסית לסיכונים או כלים להיערך ולהתגונן מפניהם. חברות חומרה, סייבר, בינה מלאכותית, פינטק ועוד, רבות מהן מכוונות גם לשווקים במזרח או מגייסות השקעות מגופים סינים מבלי להבין שהן אולי ימצאו עצמן בבעיה מול הממשל האמריקאי או בסכנת הפרת משטר הפיקוח על העברת טכנולוגיה לסין. למדינה יש אחריות להזהיר מפני סכנות אלו. דומה הדבר להתרעות שהמדינה מפיצה לעיתים באמצעות המועצה לביטחון לאומי המזהירות אזרחים מנסיעה ליעד כזה או אחר. במקרה של טאואר, לא היה מי שיתריע כי היא נכנסת לשדה מוקשים שעלול לסכן את עתידה.
בשורה התחתונה, השאיפה הישראלית המסורתית להישאר מחוץ למלחמות של אחרים היא מובנת. במלחמת השבבים ישראל אולי רוצה להישאר רחוקה, אבל המקרה של טאואר הביא את המלחמה ממש אלינו הביתה. מרחב עצימת העין של ישראל הולך ומצטמצם ואם לא תפנים שהמלחמה הגיעה גם לכאן, לא תהיה למדינה דרך להגן על אזרחיה ותעשייתה, ובסופו של דבר שניהם עלולים להיפגע. בסיפור של טאואר, למזלנו, פגעו גלי הדף קטנים יחסית. אך בעתיד, ללא מדיניות לאומית, וככל שמלחמת השבבים עלולה להחריף, הסכנה לחברות ישראליות נוספות תגדל והגלים הבאים שיבואו עלולים להיות צונאמי.