כריך סרדינים בקרון בעמק / צילום: אייל גימשי
עמק יזרעאל הוא חלום, נהוג לפזם, אך בימים אלה של אחרית אוגוסט הוא בעיקר צהוב. פה ושם אפשר כבר לזהות חצבים פורחים בינות השדות הכמושים, והלב מבקש סתיו. תפרתי יום בקיבוצי גבת ויפת.
● חגית אברון תופרת יום | בעיר הזאת מצאנו את הקפה המושלם וגם סדנה שעוררה את כל האיברים שלנו מחדש
● חגית אברון תופרת יום | סיור לילי מפתיע בחולון הביא אותנו למסעדה שמעוררת געגוע לטעם של פעם
● חגית אברון תופרת יום | עגלת האוכל שבמועצה האזורית מציעה פיצה רומאית ושרדונה מופלא
10:00 | כריך שעשוי ביד אמן
לסיור לקחתי איתי את חברתי רנית, בת העמק לשעבר, ועם כניסתנו לכביש המוביל לגבת וליפעת היא נעורה לחיים. "את ימי הקיץ נהגנו לבלות בריצה ברגליים יחפות לבריכה, כשאנחנו מדלגים בין צל לצל", היא מצחקקת. את כוס החלב הרותח של הבוקר שהוגש לה בילדותה אני מציעה להמיר בכוס קפה משובח שלצדו כריך עשוי ביד אמן. היא מגלה מעט ספקנות לגבי ההצעה, בכל זאת שנים נהגה לאכול פת לחם שחרית מרוחה בריבה מקופסת שימורים.
תקרובת הבוקר מוגשת לנו לנו בקרון בעמק, קרון האוכל של שף אייל גימשי, שהיה מהראשונים לקבוע סטנדרטים גבוהים של קולינריה מחוץ לתל אביב: הוא הקים מעדנייה בעמק בימים שבהם המושג עוד היה חלום פריזאי רחוק.
גם במקרה של קרון האוכל מתכתב גימשי עם רוח הזמן, זו האחראית על פריחתן המבורכת של עגלות קפה וקרונות אוכל במקומות נעימים. ואם בפריחה עסקינן, הקרון של גימשי ממוקם בתוככי שדרת שיחים פורחים, והפוקדים אותו ישובים סביב ריהוט גן יפה ונהנים מעלוותם הירוקה של שיחים מטפסים.
נגסנו בפרוסת לחם שיפון משוחה בממרח שהתנפץ בפה, ועליו נערמה תלולית אבוקדו. היה גם ביס דשן מסנדוויץ' מתפקע מסרדינים כבושים ברוטב חריף נהדר ועוד סלט עלים עם גבינות משובחות. לא נשאר מקום למאפים שקרצו מהקרון, ועל כן הוחלט לעשות סיבוב במשתלה של הקיבוץ ולחזור לעוד מנה של קפה ומאפה.
הקרון בעמק, גבת
11:00 | הפרעות קשב וניקוז
"את יודעת שיש לי רישיון על טרקטור", התיישבה הקיבוצניקית שאיתי על כיסא מעוצב למשעי באולם התצוגה היפהפה של משתלת יזרעאלה. הכיסא, שבעיניי נראה כמו פריט מפינטרסט, התברר ככיסא טרקטור בעברו. שוטטנו מתענגות על האסתטיקה של אסופת הפריטים המשגעים, והבנו שהמילה משתלה קטנה על יזרעאלה.
הדבר הראשון שלכד את תשומת לבנו, עוד לפני שהתעמקנו בממלכת החפצים לבית ולגינה, היו האיורים והמשפטים שנשזרו בחינניות סביב ארגז הקרטון שבו מלקטים את החפצים והשתילים. אי אפשר שלא לחבב מקום שעל דופן ארגזו מוטבע משפט כמו "יש לי הפרעות קשב וניקוז". וככלל, אני חובבת מקומות שמעוררים חיוך ואופטימיות.
אהבנו גם את התפיסה המנומקת של המרחב, כזו המקדשת את תרבות הפנאי של עולמות הגינון, הטבע והאקולוגיה. יש משהו מרגיע בשוטטות בטלה בין פריטים שלכאורה אינם קשורים לפרקטיקה מיידית - תיבות קינון לירגזי, בית קטן לילדים שחלונותיו משמשים למנוחת פרפרים וחיפושיות, מחברות יפהפיות המשמשות מכבשים לייבוש פרחים. כל אלה ועוד, מעבר לחמדתם ויופיים של החפצים שמרביתם מיובאים מהולנד, מעניקים למבקר ביזרעאלה אתנחתה מרגיעה למה שבאמת חשוב, שפוי וראוי שנעסוק בו בחיים.
יזרעאלה - הבית לגינה, גבת
13:00 | מי לקח פעמיים עוף
בין הקיבוצים גבת ליפעת מחברת מדרכה שלאחרונה שופצה ואורכה קילומטר בלבד. לאורך השנים תושביהם נהגו לחלוק חיי שיתוף וחלוציות.
אנחנו נוסעות אל מוזיאון העמק שבקיבוץ יפעת, שייסד עודד ארצי, אביה של רנית חברתי. המדריכה שעורכת את הסיורים היא מוותיקות הקיבוץ ומתרגשת להכיר את בתו של ארצי. "עודדי היה מזכיר הקיבוץ, איש חינוך וטבע שהקדיש את חייו לפיתוח ושימור מפעל ההתיישבות בעמק", היא מכריזה, ספק לקבוצה ספק לנו.
"אבא היה אספן של כלים וזיכרונות", מספרת רנית בעודנו מציצות אל חדר התינוקות שלשם נמסרו עוללים בשם רעיון הלינה המשותפת, "ממרומי גילנו ואימהותנו קשה להאמין שכך היה, אבל באמת ובתמים האמנו שאנחנו העתיד". המוזיאון מציג גם שחזורים של חדר האוכל, המרפאה, הכיתה ואוסף של כלים כמו הטרקטור והמחרשה.
אנחנו מתיישבות סביב השולחן הערוך בחדר האוכל המשוחזר מפעם, השולחן שסביבו נהגו חלומות גדולים בידי חלוצים ומהפכנים, ובאותה נשימה דנו בזוטות כמו מי לקח מנה כפולה של עוף בארוחת השישי.
מוזיאון העמק, יפעת (הכניסה חינם במסגרת שישי ישראלי)