השורשים המלכותיים של הטניס

ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדות פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה״ב

באליפות ווימבלדון ה־136 במספר, שנפתחה ב־3 ביולי, בפעם הראשונה הטניסאיות הורשו להתעלם מקוד הלבוש - בגדים לבנים מכף רגל עד ראש. ליתר דיוק: לראשונה הן הורשו ללבוש בגדים תחתונים לא לבנים.

● המבנים האלה הצילו בני אדם בשעת צרה והיום הם עומדים למכירה
● כיצד כיוונו תלמידים למצויינות לאורך ההיסטוריה?
● בעקבות היסטריית "ברבי": הצבע וורוד עושה את הקאמבק הגדול של הקיץ

המשחק ששיחקו הנזירים בימי הביניים

החריגה הזו מקודי הלבוש מפתיעה בהתחשב בנטייה של הענף לכללי נימוס ולבוש מחמירים. הגרסה המוקדמת של הטניס הייתה משחק ששיחקו נזירים בצרפת בימי הביניים עם כדור יד. הוא כונה "משחק הכפות [כפות הידיים]" - jeu de paume, וכלל מכות לכדור עור כנגד קיר המנזר.

כשהספורט התפשט אל מעבר לעולם הנזירים, הוא זכה לשם חדש, "טנז" (tenez), בצרפתית "לקבל". למשחק היה אפיל חברתי, מכיוון ששיחקו אותו רק בחצרות גדולות עם קירות גבוהים, מה שצמצם את הרכב השחקנים למלכים ואריסטוקרטים.

המלך שראשו נחבט במפתן האח

משחקי ה"טנז" המוקדמים לא היו חפים מסכנות. האגדה מספרת שהמלך לואי העשירי, שלראשונה בנה מגרשים מקורים, חלה ומת לאחר משחק מאמץ במיוחד ב־1316. ב־1498 מלך צרפתי אחר, שארל השמיני, נגח את ראשו במפתן האח בגלל שמיהר למגרש הטניס ומת.

עד המאה ה־16, המשחק התפתח למשהו שבין הסקווש המודרני לטניס. שחקנים שיחקו בעזרת מחבטי עץ, וניתן היה להקפיץ את הכדור מהקירות והגג המשופע וכן להכות מעל הרשת. את המשחק הזה, המוכר בשם "טניס ריאל", עדיין משחקים במספר מגרשים ברחבי העולם.

מגרש הטניס המלכותי בארמון "המפטון קורט" של המלך הנרי השמיני, מחוץ ללונדון, היה המפואר ביותר באירופה, אלא שהסביבה המתוחכמת לא השפיעה על כללי ההתנהגות במגרש. ב־1541, ידו של סר אדמונד ניבט נכרתה בגלל שהיכה ביריבו וגרם לו לדמם. המלך בסופו של דבר מחל לו, יותר משמחל לנשותיו, מס' 2 ו־5.

האסיפה הלאומית מתארגנת במגרש טניס

הקשר בין טניס לפריבילגיה מלכותית האיץ את דעיכת הספורט במאה ה־18. ב־20 ביוני 1789, במגרש הטניס של המלך לואי ה־16 התרחש את אחד האירועים החשובים ביותר במהפכה הצרפתית. האסיפה הלאומית החדשה נאספה במקום, לאחר שננעלה מחוץ למקום מושבה ונשבעה שבועה, שבועת מגרש הטניס, לא להתפרק עד שלצרפת תהיה חוקה. אחרי זה, רק אדם מאוד אמיץ או מאוד כסיל שיחק את המשחק הזה.

טניס מודרני, שהיה מוכר גם בשם "טניס דשא", בגלל ששיחקו אותו על מגרש דשא, החל להתבסס בשנות ה־70 של המאה ה־19, כשקצין צבא בריטי אקסצנטרי בשם מייג'ור וולטר קלופטון ווינגפילד המציא גרסה של המשחק עם כדורי גומי. שמו של המשחק, "Sphairistike", מהמילה היוונית למשחק בכדור, מעולם לא תפס. אבל ההזדמנויות החברתיות שהציע הטניס הפכו אותו לענף ספורט פופולרי בקרב המעמדות הגבוהים.

המועדונים All England Croquet ו־Lawn Tennis Club מווימבלדון, שהשיק ב־1877 את האליפות הראשונה, עוררו השראה משני צדי האוקיינוס. למרבה הצער, שחקני טניס רבים הקדישו אנרגיה למנוע "מהאנשים הלא נכונים" להשתלב, לא פחות מהאנרגיה שהשקיעו בלשמור על הכדור.

במשך שנים, תחרויות הטניס הגדולות לא הציעו פרסים והיו פתוחות רק לחובבים, כלומר לעשירים. מקצוענים שיחקו במקומות אחרים.

המהפכה בטניס קרתה ב־1968, לאחר לחץ מתמשך מצד שחקנים ואוהדים שדרשו שתחרויות הגראנד סלאם יהיו פתוחות לכל המתחרים. חמישים וחמש שנים אחר כך, המחסומים ממשיכים לרדת.